"אלקטרה" לאוריפידס – בתיאטרון הקאמרי

כשם שגיבור הדראמה היוונית מתמודד עם יצרי אדם ועם גורלות גזורי-אל, כך מתמודד התיאטרון בן-זמננו עם ריחוקה, מוזרותה ועוצם כובדה של הדראמה היוונית – מאבק-אדירים, שראוי להציגו, וראוי לחזות בו.

אך אם מוזר ומרוחק מבן-זמננו הרקע המיתולוגי של עלילת אלקטרה – סיפורה של הבת, הנוקמת באמה-יולדתה נקמה עקובה מדם על רצח אביה – לא זר לנו עולם היצרים והמניעים של גיבורי העלילה, המתייסרים באהבה ובשנאה, בקצף-זעם ובהיסוסי עצבת.

את המאבק האדיר של אלקטרה – עם עצמה, עם גורלה ועם הסובבים אותה, בהחלטתה הנחושה-כסלע להגיע ליום-נקם – מציג הבמאי גרשון פלוטקין בצורה כה מתורבתת ומסוגננת, עד כי זעקת היצר נהפכת לרוב לגינון ספרותי מדוקלם. זו הצגה, שיש בה נוי לשוני, הודות לתרגומו הנאה של דן מירון; יש בה נוי חזותי, הודות לתפאורתו הפיסולית של דני קרוון (אם כי אינני מבין מדוע הקטין את הבמה על-ידי ריכוז התפאורה במרכזה, בשעה שמקום העלילה הוא נוף רחב ידיים, והבמה מאוכלסת כמעט כל העת בנשות ה"כנרוס"); יש בה נוי של תלבושות (מולי גודין) של מוסיקה (יחזקאל בראון) ושל תנועה (אלידע גרא). מה שחסר, כדי להפוך את ההנאה האסתטית לחוויה – זה קצת יותר נשמה, קצת אי-סדר בעולם זה שסדריו נגזרו בצו גורל, קצת דם בעלילה רוויית-דם זו.

טוב היה לראות שוב על הבמה, אחרי הפסקה ארוכה, את אורנה פורת; היטב הרגשנו בהיעדרה, במשך שתי שנות שהותה בחוץ לארץ. ואמנם, פה ושם שמענו בקולה את הרעד המיוחד לה, הצלול והמרטיט; אך רוב משחקה, בקול ובתנועה, היה במישור דיקלומי מובהק, ועל כן מלאכותי – שלא לצורך. אברהם בן-יוסף, בתפקיד האיכר, שבת-המלך אלקטרה ניתנה לו לאישה, גילם את הדמות ב"כבוד העניים" הראוי לה. אורי לוי היה אורסטס, הבן הנוקם – נאה והדור. רחל מרכוס היתה קליטמנסטרה – אם ורעיה, אוהבת ובוגדת, רוצחת ומצטדקת – חיה ואנושית, מפירה (לטובה) את שיווי המשקל הקשוח של סיגנון הכללי של ההצגה.

למרות ההסתייגויות, שאינן קלות משקל – הצגת "אלקטרה" בתיאטרון הקאמרי היא התמודדות של כבוד עם חומר הראוי לכך, ערב של תיאטרון תרבותי, הבולט משעמו ומעלה מן השממה שחוחת הקומה המאפיינת את רוב בימותינו בימים אלה