אותו דבר אבל אחרת…

"אדי קינג" מאת נסים אלוני ב"הבימה"

בשעה שמשורר כותב שיר חדש, ובכוונתי להדגיש את המילה "חדש" – אין לו צורך להמציא שמש חדשה, אילנות חדשים, ציפורים חדשות, ואפילו לא מילים חדשות.הוא נוטל מן היש, אף אם היש הזה משומש לכאורה, "יד שנייה", שחוק ממגע של דורות לאין ספור. די שהוא נוסך בכל זה את הבל פיו, את ראייתו, את מבטאו, את נוסחו – והרי לנו יצירה חדשה בעוצמת החוויה שבה.

כך נוהג גם נסים אלוני, המשורר הסוריאליסטי של המחזאות העברית בת-זמננו, בשעה שהוא מעלה לפנינו את "אדי קינג", נוסח מודרני של האגדה והטרגדיה היוונית העתיקה על אדיפוס המלך. כדבריו, הוא "מציג מחדש סיפור ישן".

למה סיפור ישן? ודאי לא מתוך אי יכולת להמציא עלילות חדשות. נסים אלוני מעלה לפנינו עלילה נושנה – דווקא! מתוך גישה עקרונית, שאותה מבטאים שני הנוודים במחזהו, שהם כעין תחליף ל"כורוס" העתיק, הנושא את דבר הגורל העומד לעולמים. ג'ק אומר: "זה האיש…אותו איש…קצת אחרת…הזדקן קצת…זה הכל…"וג'ו משלים: "הכל אותו הדבר, אבל אחרת…"

העלילה גלויה וידועה. צעיר, המגיע מארץ רחוקה, הורג בקטטה את אביו, בלי לדעת מי האיש. ביקור התנחומים שהוא עורך אצל האלמנה, מוביל אל נישואין _ עם אמו. שנים רבות אחרי כן, איר שעלה לגדולה ולשררה, מתגלות הזהויות האמיתיות של הדמויות _ וזו התחלת החורבן של עולמו, וגם של עולמם של הסובבים אותו. את העלילה הזאת, הקיימת משכבר, שוזר אלוני על חוט מלאכת מחשבת, שכולו מתח דרמטי והדר בימתי אדיר-מימדים.

ואולם, לא ספור עלילה הוא בא לספר לנו. בתוך המתרחש לנגד עניינו, גואים ויורדים ללא הרף גלים, הנושאים עמם את שלל הנושאים והמכאובים של ימינו. רשאי מי שרוצה לחשוב, שזה מחזה על עליה, על בואם של מהגרים מ"ארץ רחוקה" אל ארץ מובטחת חדשה, אמריקה… ירושלים…", שזה סיפורם של מהגרים, אשר נאבקים בעולם החדש, אשר בחרו בו, למען הצלחתם למען קיומם ולמען גיבוש זהותם.

רשאי אדם לחשוב, שזהו מחזה על השררה, המולידה מלחמת יורשים, תוך צירופי בריתות ובגידות, מזימות ורציחות, עד שהסכין (או הכדור) נוגע בעצם וחושף חוכמת קוהלת: הכל הבל…

מותר לחשוב, שזהו מחזה על כוחה של אהבה, על עוצמת הקשר המשפחתי, על כבוד האדם, על השיגעון הקולקטיווי האוחז ארצות ויבשות, כמו מגיפה טמירה שאין איש יודע את פשרה. ומותר גם לחשוב, שזה הוא מחזה על החידה הגדולה של מרוץ החיים, על ה"ספיקס" שאדי קינג מנסה לפענח את תעלומתו כל ימי חייו.

אצל נסים אלוני – כל פרוש אפשרי, כל פרוש לגיטימי. מה ששריר וקיים, זוהי דרמה אנושית סוחפת, המתחוללת בעת ובעונה אחת בגיא-צלמוות ובאוויר הפסגות של דמיוננו וחלומנו.

כשם שסגנון כתיבתו של נסים אלוני הוא ייחודי, כך גם אורח עבודתו – בכתיבת מחזהו ובבימויו – הוא אישי ומיוחד במינו. הוא כותב את מחזהו, כפי שידוע, בשעה שהשחקנים עומדים מולו. אפשר לומר שהוא "תופר" אותו עליהם. התוצאה היא מבורכת. המלים היוצאות מפי השחקנים, דומה שהן יוצאות לא מגרונם בלבד, אלא מתוך-תוכם, מתוך זהותם וישותם. לדבר הזה נודעת חשיבות לעין ערוך במחזה מסוג זה, מחזה של משורר בעיקרו: כי מה חשוב יותר בשיר מאשר מלים, מלים, מלים…

יוסי בנאי, בתפקיד אדי קינג, הוא עמוד התווך של העלילה, שכל הסתעפויותיה רובצות על כתפיו. פרצופו כאילו לבש צביון של תיש – הסמל האגדי העתיק של כוח חיות. והמלים המתדרדרות מפיו בלי הרף, במקצב "סטקאטו", הולמות בכל הפטישים.

רפאל קלצ'קין ושמואל סגל גילמו להפליא את זוג הנוודים, דמויות פאתטיות של "מי שהיו", שלעת זיקנה מנסים להתעלות מאשפתות ולהתערב שוב בזרם החיים, אותו זרם שאינו אלא צחוק ודמע, תקווה וייאוש גם יחד.

ישראל בקר עיצב בעוצמה מרשימה את דמותו של האסטרולוג מהטלביזיה, איש שכולו מיסתורין ותככים, כזב ואמת, עד ש"שעת האמת" שלו מכריעה אותו.

חנה רובינא, בדמות דונה קריסטינה, סבתו של אדי, גילמה בהוד ובהדר ובזעם את רוח העבר, את כוחה של ההמשכיות, את חוקיות החטא ועונשו, שאף אם יתמהמה, בוא יבוא.

סטלה אבני, אמו ורעייתו של אדי, הייתה כעין "אישה לנצח אישה", שרומאנטיקה, אשלינות ותיאטרליות מפעילות את מיתרי נפשה, עד כלות הנפש והגוף.

אדית אסטרוק גילמה את דמות בתו השברירית והחיננית של השליט הנסתר העומד למות אשר לעת הכרעה נוטלת את המושכות בידיה ומוכיחה, כי בעטיפה השברירית שוכנת יורשת ראויה למנוח.

נחום בוכמן, חתנה של היורשת, מגלם כעין "דור המשך" שהתרחק ממשנת אבותיו, שקע במותרות ובנוחות של עולם חדש, אך מוצאו וגורלו אינם מרפים ממנו.

רולף ברין, ברוך דוד ואיתן פריבר גילמו במשחק מסוגנן ומגובש את שלושת השליטים המשניים של מלך עולם הפשע, גנגסטרים "תמימים וישרי דרך", שיד ה,ספינקס" לא תחוס גם עליהם.

שלמה ויתקין בנה תפאורה שהיא מרהיבה, בלי להיות עמוסה. המרתף האימתני, במת הטלביזיה, אולם הנברשות, אתר הנטיפים, רחוב הבובות – כל תמונה ותמונה מרהיבה ומרשימה גם יחד.

פולדי שצמן כתב מוסיקה, שמנגינותיה נושאות בחובן הדר ולעג עצמי גם יחד.

נסים אלוני כדרכו, הוא גם הבמאי של מחזהו, ועשה בתחום זה עבודה ללא רבב. אכן, טוב לראות שוב על במתנו הצגת שירה וזיקוקין נסים-אלונית.