אז מה ? …
מערכונים של בקט ואולבי – ב"קאמרי"

טוב לצאת מן השיגרה – גם בתחום התיאטרון. לשבור את מסגרת המקום, הזמן, לשבור אף את דפוסי המחשבה, להעלות קטעי דברים – המחייבים התעוררות והתאמצות מצד הצופה, הפעלת אוצר הדמיון והאסוציאציה מצידו, ולבסוף, כאשר הוא מוצא ,,פתרון" (והפתרון זה הוא אינדיבידואלי לחלוטין, צומח מן הרבדים התחתונים של חוויותיו ותת-הכרתו), הר הסיפוק גדול כפל כפליים.

לאמיתו של דבר, אין חדש תחת השמש. יש קוביזם באמנויות פרימיטיביות עתיקות ויש אכספריוניזם אצל רמבראנדט. וכאשר גיבור המערכון האוונגארדיסטי של סמואל בקט, "סרטו האחרון של קראפ", משוחח עם עצמו – או עם עברו, או עם עתידו, או אתנו – באמצעות טייפ – ריקורדר, הרי הדבר החדש היחיד הוא ה-טייפ רקורדר. התחבולה כשלעצמה, בשינוי צורה, נוצלה כבר על-ידי "אוואנכארדיסטים" כגון יוצרי הדראמה היוונית הקלאסית, שהגישו את דו-השיח הזה באמצעות ה"מקהלה", הדרמה הימי-ביניימית עם ה"דיאוס אקסמאכינה" שלה, והדראמה המודרנית-לא-מודרניסטית, בה שמענו "קולות פנימיים" מתוך רמקול או מאחורי הקלעים.

החידוש איננו איפוא חדיש כל-כך. הוא רק תחבולה דימיונית מוסכמת – וזאת תוכיח גם העובדה, שהשחקן היחיד במערכונו של בקט משמיע לעצמו סרטי טייפ-רקורדר מימים, שבהם טייפ-רקורדר …. לא היה עדיין קיים. לאחר שהסרנו את הקליפה החיצונית, אנו מגיעים לנקודת מבחן האמיתית של כל יצירה דראמטית: מהי משמעותה? מה ברצונה לומר?

לפנינו אדם זקן, הסובל מכל צרות הזקנה (אז מה?).  הוא אהב לאכול בננות בימי חוסנו ואוהב לאכלן גם כיום הזה (אז מה?) הוא אהב לשתות ואוהב כנראה את הטיפה המרה עד היום (אז מה?) הוא אהב נשים ומשתוקק גם לעת שיבתו לקצת כוח גברא.

אז מה ?

אז – שום דבר. יש כאן קצת אווירה, קצת הלך רוח. איזה משב רוח של הלך רוח – ותו לא.

תחילה מתעורר עניין אצל הצופה. דמותו של קראפ הזקן מוצגת על-ידי זלמן לביוש כמלאכת-מחשבתו, על כל פרטיה ודקדוקיה. אנחנו עוקבים אחרי כל ניע-יד וניע-עין שלו. התחלת הדו-שיח עם הטייפ-רקורדר מגבירה את הצפיה: מה ידובר כאן? מסתבר, שתוכן השיחה הוא דל, ולא מבחינה עלילתית (שאינה קיימת ואינה דרושה), אלא מבחינת המשמעות הכלל-אנושית. נכון, כולנו עתידים להזדקן – וזה עוד יותר עצוב. נכון, כולנו עתידים להזדקן – וזה עוד יותר עצוב. אז מה ?

תוך חיטוט בסרטי ההקלטה הישנים שלו מעלה קראפ תיאור של משכב-דודים עם אחת מאהובותיו. התיאור מן המכשיר – תוך עימותו מול הישיש – יש בו מן הדראמה והפיוט. אולם הזקן אינו מסתפק בזה. הוא משמיע לעצמו את התיאור שנית. הפעם זה קצת מבחיל. הזקן ממשיך ומשמיע לעצמו את התיאור בשלישית, הפעם זה משעמם, ואין חטא גדל יותר ביצירה הדראמאתית מן השעמום.

המערכון השני, "סיפור גן החיות", מאת הסופר האמריקני בן ה-21 אדוארד אולבי, יש בו עניין רב יותר. זוהי פגישה דימיונית בין זעיר-בורגני ניו-יורקי מהוגן – בעל אישה, אב לשתי בנות ובעל בית לחתולים ותוכים – עם צעיר תמהוני, המסמל כביכול את הבלבול, המסכנות, העצבות, הפראות.

אבדן הדרך ויצר ההתאבדות של עולם טרוף-דרך שאיבד את עשתונותיו, עודד תאומי – הנושא כמעט את כל עומס המלל – ויהודה – פוקס – הנושא את רוב עומס השתיקה – הצליחו ליצור דמויות מעוררות עניין. ידו של במאי שני המערכונים, זלמן לביוש, והמחשבה שהוא השקיע במערכונים קשי הצגה אלה, מורגשים אף הם היטב – לטובה.

מדי פעם נראה, כי אולבי יגיש לנו סאטירה צולפת, או "אני מאשים" מזעזע, נגד סדרי החברה. אולם שוב ושוב הוא גולש לתוך תחום, שהוא כנראה חביב עליו, או שאינו יכול להינתק ממנו – תחום ה"זוהמיזם": אם בתיאור בעלת – הבית המלוכלכת והמיוזעת, השטופה שיכרות ותאוות-מין, ואם בהעלאה חוזרת של "הומו כושי" או "הומו בן 15". . .

אולבי משמיע במערכונו קריאה נוקבת: בן-אדם מחפש דרך למגע עם רעיו! וכיוון שהגיבור הצעיר של המערכון לא מצא דרך למגע זה, הרי הוא חש צורך להתחבר עם משהו: עם חיה, עם מקק, עם נייר של בית-שימוש . . .

נו, אז מה