מגוון ביקורות תיאטרון
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.

אמנות של שבירת השיאים

שלושה ביצועי בכורה – ב"להקת בת שבע".

להקת המחול "בת שבע" אינה חדלה מלהפתיענו שוב ושוב – לטובה. ההפתעה הראשונה שירדה עלינו היתה, שמיד עם הקמתה זינקה להקה זו לרמה טכנית מעולה. ההפתעה השניה היתה, שגם בתוכניות הבאות שמרה הלהקה בקפדנות על אותה רמה, תוך מתן אפשרות של ביטוי לכוחות עולים חדשים. ההפתעה הנוספת היתה אחת הנעימות, כאשר החלה להקת "בת שבע" לשלב במופיעה – לצד רקדניות ורקדנים ישראליים – גם כורואוגרפים, ציירים ומלחינים משלנו.

וכעת, ההפתעה שהיא אולי החשובה מכולן: להקת "בת שבע" אינה מסתפקת בהישגיה, אינה מסכימה לדרוך על המקום שכבשה לעצמה, אלא שואפת לצעוד קדימה ולחדש. תכונה זו, המאפיינת את קו התפתחותה של להקה זו, הצעירה לימים, היא בעלת חשיבות חיונית, כי בה טמון סוד החים וההמשך של האנסמבל האמנותי הזה.

אם יורשה לנו לשאול ביטוי משדה הספורט, נאמר, כי להקת "בת שבע" שברה בתכניתה האחרונה את כל השיאים: מתוך ארבעה מופעי מחול – שלושה הועלו בביצוע בכורה עולמי, ואחד מהם הוא יצירה כוריאוגראפית ישראלית; כל התפאורות והתלבושות נעשו בידי אמנים מקומיים; שלוש מתוך ארבע היצירות המוסיקאליות של ערב זה נכתבו בידי מלחינים ישראליים. אכן, "מירוץ שיאים" ללא תקדים ראוי לשבח ללא סייג.

הערב נפתח במחול "האירוסין" מאת הכוריאוגראף האורח נורמן מוריס, לפי מוסיקה של פאול בן-חיים. לפי תפאורה של דני קרוון, ובתלבושות של גליה גת, מעלה הכוריאוגרף, – באמצעות ארבעה זוגות ורווקה אחת – את הנפתולים בלב הבחורה, אחרי האירוסין ולקראת החובות הצפויות לה בנישואין. הצוות הגברי – אנטוני בינסטד, משה רומאנו, שמעון בראון ורחמים רון, – היטיב להפגין נוקשות גברית, משולבת בקלילות התנועה הריקודית. מולם חולל צוות נשיי מצויין – רינה גלוק, גלית גת, נורית שטרן, אהובה ענברי, והרקדנית רות לרמן, שבערב זה ניתן לה (כמדומני לראשונה) להבליט את יכולת ההבעה הריקודית שלה, על רקע נועם הופעתה.

המופע השני היה "נשים באוהל", אף הוא בביצוע בכורה עולמי – בכוריאוגראפיה של חברת הלהקה, רינה גלוק. מחול זה הועלה בלוויית מוסיקה של מרדכי סתר, עם תפאורה של דני קרוון ותלבושות של גרטה בהרל. רינה גלוק, למרות היותה אמנית בולטת בעלת ותק וניסיון, שמאחוריה שנים של עבודה והופעה יודעת, במשמעת הראוייה, להשתלב ולתרום את חלקה גם בתפקידי צוות, שאין בהם משום התבלטות. הפעם, ביצירתה שלה, ניתן לה להביא לכלל ביטוי בעת ובעונה אחת את יכולתה היצירתית ואת יכולתה הריקודית ואת אוצר נסיונה: היא מופיעה בתפקיד שרה אמנו, הנקלעת לייסורי נפש, אחר שהשפחה, אותה שלחה לחיק אברהם, הרתה לו – והיא עצמה חוששת שערכה ירד. את תפקיד השפחה גילמה גליה גת, המבססת בהתמדה את מקומה בלהקה זו. את דמות הבעל גילם רחמים רון, מן הרקדנים הגברים המצויינים של הלהקה.

המחול השלישי בערב זה הוא "פנים ומסכה", של הכוריאוגראף-האורח נורמאן מוריס, עם מוסיקה של פאול הינדמית, תפאורה של דני קרוון, ותלבושות של גליה גת. במחול זה אנו נמצאים בכעין יריד, שבו מוצבים שלושה ביתנים, ובכל ביתן "מוצג": בביתן אחד נמצא "גמל שלמה", המגולם על ידי רינה שינפלד; בביתן השני "בובה חיה", בגילומה של לינדה הודס; ובביתן השלישי – ה"גורגונה", נקבת גמל-שלמה, הטורפת את הזכר שלה, והאישה-הגורגון האגדית, ששערה עשוי נחשים וכל המסתכל בעיניה מתאבן – יוצרות רקע למטאמורפוזות של עלילת חיזורים ועלסים בין שלוש ה"מוצגות" של היריד לבין שלושה גברים המבקרים ביריד – משה אפרתי, אהוד בן דוד ומשה רומאנו. שתי השלשות היטיבו לרקוד, כשבולטות בתפקידיהן רינה שינפלד – תחילה גמלונית-תמהונית, ואחרי כן סוערת בשפעת חן כובש; ולינדה הודס, בתפקיד הבובה, לרגעים רפויית אברים, לרגעים מלאת חיים תוססים, בסגנון הנוטה לפאנטומימה, שופעת חיוניות וחן נשי.

המופע הרביעי בערב זה היה מן הרפרטואר של הלהקה – "הציידים האגדיים", לפי כוריאוגראפיה של גלן טטלי, עם מוסיקה של עדן פרטוש ותלבושות של אנטוני בינסטד. במחול הזה מעלה הכוריאוגרף, מתלמידי מארתה גראהם, רעיון פאן-טבעי, שלפיו הכל בטבע ממוזג, צומח זה מזה וזה לתוך זה – האדם והטבע, החי והמת, האתמול והמחר, הצייד וטרפו.

בערב נאה ומהנה זה ראויים לציון מיוחד, כפי שהעירונו, היוצרים הישראליים, וביניהם שלושת המלחינים – פאול בן-חיים, מרדכי סתר ועדן פרטוש. אמן ישראלי אחר, הפועל בצנעה אך השפעתו על הבמה היא מרובה, הוא חיים תכלת, יוצר התאורה של כל ריקודי הערב הזה. גליה גת, המופיעה בתפקידים מרכזיים בשלושה מתוך ארבעת מחולות הערב הזה, מתגלה שוב גם כציירת מוכשרת של תלבושת הנשים, אותה ציירה למחול "האירוסין", ואילו במחול "פנים ומסכה" היא נסחפה, בעקבות הכוריאוגראף, להברקות שובות עין.

האמן הבולט של הערב הזה – שלא מאנשי המחול – היה דני קרוון. הוא העלה שלוש תפאורות, שאחת מהן אף זכתה בתשואות ממושכות של הקהל עוד לפני שרקדן כלשהו עלה על הבמה. למחול "האירוסין" צייר דני קרוון תפאורה בצורת לוח גדול, התופס כשליש מרקע הבמה; על רקע אפור כהה מצויירים קווים לבנים, שחיים חיים מעניינים משל עצמים, כאילו היו חרבות מרקדות או מיטאורים או לוויינים מתעופפים. במחול השני, "נשים באוהל", עבר דני קרוון לתפאורה פיסולית: הוא העלה בצד האחד של הבמה כעין אשל-אברהם, עשוי צינורות, המתפשט לצדדים, ובקצה השני כמה יתדות, שיריעת בד גדולה, הכרוכה סביבם, יוצרת כעין מאהל של יושבי מדבר; נוסף להיותם עצמים של נוי חזותי, משמשים הם את הכוריאוגראפית רינה גלוק לשילוב במחול, בהתאם למסורת הגראהמית. למחול השלישי , "פנים ומסכה", יצר דני קרוון שלושה שערים ססגוניים ומצועצעים, שכל אחד הולם ומסמל את הדמות האגדית השוכנת בתוכו, וכולם יחד יוצרים אווירה של יריד אגדי.