מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"חלום ליל קיץ" – בתיאטרון הקאמרי
את הקומדיה השקספירית "חלום ליל קיץ" החליט התיאטרון הקאמרי להגיש לנו בגירסה "מעודכנת" של הווי יווני-לבאנטיני בן-זמננו. אין כל חטא ב"העתקת זמנים ונופים" אצל שקספיר; נהפוך הוא, הוא נוח ומתאים ל"קונצים" כאלה. הדרישה היחידה שיש למלאה במקרה כזה היא, שהתוצר המשוחזר יוסיף להיות חי ורענן וקיים בזכות עצמו, לא פחות מן המקור. וזאת הדרישה שהצגת הקאמרי הנוכחית אינה מקיימת אותה.
הקלות בהעברת העלילה השקספירית לזמנים ונופים אחרים מסתברת משיטתו של שקספיר עצמו. הוא עצמו תיאר את יוון העתיקה, את רומא העתיקה ואת כל שאר המקומות והתקופות, בשפה ובלבוש של תקופתו שלו, התקופה האליזבטנית באנגליה. לפיכך אפשר ליהנות מ"האמלט" גם כשהוא מוצג ב"סמוקינגים" של המאה ועשרים, או מ"הסוחר מונציה" כשהוא מוזז אל המאה שלנו (בהצגת טיירון גאטרי שהועלתה בזמנו ב"הבימה"), או למאה שעברה (בהצגת לורנס אוליביה, המוצגת עתה בלונדון).
היה זה איפוא רעיון לגיטימי ולא רע, להפוך את היעד האגדי של "חלום ליל קיץ" לבית מלון בסביבות אתונה ולנסוך לתוך הדמויות השובבות המשוטטות בהצגה את החן הים-תיכוני של שכנינו היוונים.
*
את הצעד הראשון במלאכה הזאת עשה ט. כרמי, שתירגם את "חלום ליל קיץ" תוך פזילה אל הגרסה המחודשת – ועשה זאת בשילוב של הדי שפה נשגבה וניצוצות של הומור ומשובה לשונית, אשר הנעימו את שמיעת הטקסט.
מבצע רעיון העיבוד הוא, כמובן, הבמאי שמואל בונים. לפי התוצאה נראה, כי עצם רעיון העיבוד היה הרעיון המקורי היחיד כמעט בהצגה כולה. הקהל תופס חיש מהר את ה"פרינציפ". מי שראה את הקומדיה בגרסתה המקורית, מצפה עדיין לפעמים לדעת, מה תהיה ה"תחפושת" של כל דמות ודמות. אולם אחרי כן, כאשר הכל כבר ברור וגלוי, מתנהלת העלילה בעצלתיים, על מי מנוחות לבאנטיניים, שיש בהם אמנם חיקוי של בית-קפה יווני, אבל אין בהם אותה לבביות רגשנית וספונטאנית שוצפת, שהן מן הסגולות הטובות של האופי הים-תיכוני.
*
מכיוון שההצגה עוצבה בצורת כעין "נשף מסכות", הועלו לנגד עינינו דמויות קאריקאטוראליות בעיקרן.
זהרירה חריפאי, בתפקיד טיטניה, בעלת המלון הפרובינציאלי, הדהימה אותנו בדמותה הבלתי-צפויה ברגעים הראשונים, אולם חדלה לעורר עניין בהמשך ההצגה, שאפילו ה"סטריפ" לא הצליח להחיותו.
אביבה מרקס – שניצלה ללא הרף "טריק" של הרכבת משקפיים, ואף על פי כן לא שיעממה – היתה היחידה, שעוררה עניין והד בלב.
מוסקו אלקלעי, בדמות גביר יווני קשיש הנושא אשה צעירה, ואיצקו רחמימוב, בדמות בעל המלון, הפגינו טמפראמנט דרומי חביב, תוך ניצול סממני ההווי הלבאנטיני. שלמה וישינסקי, בדמות המשרת פוק, גימד את התפקיד המהולל של ההצגה הזאת עד לאי-קיום כמעט.
רחל שור שיחקה את הארוסה הצעירה של החתן הקשיש – ואנו מצפים לראותה בתפקידים מוצלחים יותר. עליזה יצחקי גילמה בנוקשות את דמותה של הארוסה הנוספת במערבולת העלילה. חבורת בעלי המלאכה, המציגים "תיאטרון בתוך תיאטרון", הוצגה כקאריקאטורת כבדת קו וכבדת תנועה.
אריה נבון יצר תפאורה ים-תיכונית שופעת אור וחיננית, אשר הבטיחה עם עלות המסך את אשר לא קוים עם רדת המסך.
*
בגרסה ה"סאלוניקאית" של "חלום ליל קיץ" יש פה ושם נקודות אור, אבל מעטות מדי. לפעמים מצליחה ההצגה לעורר צחוק – בשעה שהיא מתקרבת לסגנון "הגששים". אבל מה לעשות – אין הקאמרי יכול להתחרות עם "הגששים" כשצריך להגיש סגנון לבאנטיני אמיתי.