מגוון ביקורות תיאטרון
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.

ה"איך " וה"מה"

המחזמר "אסתר המלכה" מאת נתן אלתרמן – בקאמרי.

אפשר לומר, כי המוצר האמנותי מורכב מן השילוב המוצלח של ה"מה" וה"איך", מן המשמעות (ובכללה התוכן) ומצורת הביטוי. טענה ביקורתית שכיחה היא, כי ליוצר היו כוונות ורעיונות מסויימים, אך לא היה ביכולתו להביאם לכלל גיבוש בצורה אמנותית בעלת רמה לגבי המחזמר "אסתר המלכה" של נתן אלתרמן בתיאטרון הקאמרי, הטענה היא הפוכה ; המשורר אלתרמן יודע-גם-יודע כיצד ליצור צורת לשון – אך לא היה לו מה לומר.

המחזמר מתחיל בתחבולה לא-חדשה, אם כי לגיטימית בהחלט, כאשר שני תושבי תל-אביב של ימינו – סוחר שטיחים פרסיים וחוקר המקרא – נקלעים בדרך חלומית – דמיונית אל שושן הבירה, בימיהם של אחשוורוש ואסתר המלכה. ומכאן ואילך, בתוך מסכת של ספקטאקל ססגוני ורב-ממדים, בסגנון של אנאכרוניזמים סאטיריים – אנו עדים ל"מרד ליזיסטראטה" של ושתי וחברותיה, לתככי שלטון וחצר, לבחירת "מלכת היופי" לכס המלוכה, ל"טאנגו שושן" שרוקדים ב"פונדק הפור", ועוד ועוד; כל זה בחרוזי עלילה, השזורים בריפרוף על מחרוזת ההתרחשויות של מגילת פורים. ואולם, גם קטעי הסאטירה האקטואלית (כגון "בחירת מלכת היופי" או "סטריפטיז" מאחורי הקלעים) וגם הסאטירה "הנצחית" (תככים שלטוניים, היחסים בינו לבינה) מוגשים בלא עוקץ ובלא עומק, ובעיקר בלא נשימה ארוכה הדרושה כאוויר חיים למחזה באורך מלא (אם כי אינה דרושה לקטעי בידור בסגנון הקאברט הספרותי). המשורר-המחזאי אלתרמן נגע במטה הקסם של לשונו בפרשה זו ובפרשה אחרת, ריחף כפרפר מפרח לפרח, צחק וגם קצת הצחיק – אך חסר רעיון מרכזי, או הלך-רוח מרכזי, שיצדיק ויהווה שלד לנשיאת מיבנה של מחזה שלם.

כתוצאה מן הניגוד שבין הצורה והתוכן בהצגה הזאת, נתקבל גם רושם שונה ומנוגד מהמערכת הראשונה ומהמערכה השניה של המחזה. במערכה הראשונה הוקסמנו למראשיתה על ידי התפאורה הססגונית המרהיבה של דוד שריר, המרשימה גם במיבנה שלה, וגם בצבעוניותה, שמלבוש הדמויות מהווים חלק בלתי נפרד ממנה; התרשמנו מן הבימון של גרשון פלוטקין, שהיה אמנם מכוון בעיקר לעין (ולא יותר עמוק מזה), אך נעשה בחוש אסתיטי דק ובליטה מושלמת בתמונות המוניות. התרשמנו בהנאה מכל זה וציפינו, כי במערכה בשנייה נדע סוף סוף "מה העניין".

ואז באה, המערכה השניה וגילתה לנו, ש"אין עניין". נמשכו השתובבויות, תוך חשיפת מיעוט חוש-ההומור מצד המחזאי והבמאי גם יחד. ובאין שלד רעיוני-סטרוקטוראלי, נתרוקנו גם פזמוניו של אלתרמן מסוגלת הפיוט, כי גם באמנות הפיוט שורר החוק של ה"מה" וה"איך" – וכך נותרו רק מילים, מילים ….

רבים האנשים העולים על במתו של המחזמר רב-הממדים הזה, אך מעטים ביניהם השחקנים ומעטים עוד יותר הזמרים והרקדנים. אברהם מור בתפקיד המלך אחשוורוש הצליח להפיח חיים באותם קטעים שהוא עמד במרכזם. שמעון בר, בתפקיד בדחן-ליצן דמיוני, הפועל גם בתורת "גורל אכס מאכינה", הפגין יכולת רב-גונית, כשהור שואב מן הניסיון הרב כזמר-בדרן ומוסיף עליו את ניסיונו כשחקן – וקוצר תשואות ראויות. זמירה חן, בתפקיד ושתי, שיוותה לדמות הופעה חיצונית בלבד.  דליה להב, בתפקיד זרש, היתה מחוספסת וצורמנית. תרצה אתר גילמה בקלישות את תפקידה של אמוריתה, נערת הפונדק. שולמית ירון, בתפקיד אסתר המלכה, היתה חיוורת וחסרת נוכחות בימתית כלשהי. שמעון סיאני וניסן יתיר גילמו את התפקידים הקטנים של שני תושבי תל-אביב, שנקלעו לשושן הבירה.

הכוריאוגראפיה של רות האריס לא חרגה משיגרה חסרת עניין. המוסיקה של אלכסנדר (סאשה) ארגוב ערבה לאוזננו בשמיעה ראשונה.

 

הרבה "איך" הושקע בהצגה הזאת – ובציור, בבימוי, בהלחנה, אבל ה"מה" לא בא להצדיק אותו.

האיך והמה אסתר המלכה קאמרי 8 פברואר 1966