הבל הרכילות ושקר האמת

הצגת "כל אחד והאמת שלו" – ב"הבימה"

רעידת אדמה מחריבה לחלוטין כפר איטלקי נידח, הורסת את בתיו, מוסדותיו וארכיוניו, קוטלת את רוב תושביו. שלושה ניצולים, בני משפחה אחת, באים להתיישב באחת העיירות האיטלקיות. אורח-החיים המוזר שלהם והאופי התמוה של היחסים שביניהם מעורר ומלהיב את סקרנותם של הגברים והנשים, "אנשי החברה" של העיר הקרתנית. הם חוקרים את אחד מבני המשפחה – ומקבלים רושם מסוים על מצב העניינים. הם חוקרים שני מבני המשפחה – ומקבלים את היפוכו של הרושם הראשון. גם זה משכנע וגם זה משכנע. ומה היא האמת?

על כך משיב המחזאי האיטלקי לואיג'י פיראנדלו, "אבי המחזאות של המאה הזאת", בדברים שהוא שם בפי נציגו במחזה זה, הדוד לאמברטו: "בשבילי האמת איננה בתעודות, אלא במציאות".

את המחזה "כל אדם והאמת שלו" – כמו כל יצירה תיאטרונית אמיתית – אפשר לפרש באופנים שונים. אפשר לראות בו כעין המחשה דרמטית של תיזה פילוסופית על יחסיותה של האמת. אפשר לראות בו כעין סאטירה חברתית את קרתנותם של הולכי הרכיל בעיירה הקטנה, היורדים לנפשו של כל מי שחורג ממסגרתם. אפשר אף בנקל להציג מחזה זה בתור "מחזה מסתורין" כביכול, בלשי כמעט, שבו רודפת קבוצת אנשים, ובכללם גם אנשי משטרה, אחר האמת החמקמקת והמתחמקת.

*

הבמאי הבלגי אטיין דבל בחר לו בהצגה זו את הדרך השנייה, בהעלותו כעין הומורסקה, בעלת נימים טראגי-קומיות על "הבל הרכילות ושקר האמת". אין בבימוי הזה כדי להמריץ את הצופה לזנק זינוק נחשוני לעבר מסקנה פילוסופית, אולם יש ויש בבימוי זה קצב, וחן ורעננות, המתלכדים לכדי יצירה מעוררת עניין ומבדרת.

בנקודה אחת הפריז הבמאי, בעברו מן הקליל אל הקולני, בבימוי קבוצת הנשים הרכלניות של העיירה. קבוצת נשים זו נהפכה לכעין "כורוס" קומי, אך אף על פי שידוע, כי נשים איטלקיות אינן נוהגות לשוחח בלחש, היתה העוצמה הקולית של פטפוטיהן רבה מדי בשביל "האולם הקטן" של "הבימה", וגינוני השחקוק גלשו לעבר הגרוטסקה.

בין עוזריו של הבמאי מצאנו פנים ישנות-חדשות, שלא נפגשנו עמם זה זמן רב על במת התיאטרון – והפגישה המחודשת היתה נעימה.

המשוררת לאה גולדברג היטיבה בתרגומה לשוות ללשון את הממד הדיבורי החי, בלי לקפח את ערכה של שפת במה תרבותית ועשירה.

צייר התפאורות יוסף קארל הלך בדרך "פרטית" משלו, בהעלותו במה בסגנון סוריאליסטי, גם מאופקת וגם ססגונית בצבעיה, גיא-חזיון קסום ומקסים, שבו הוסיף ממד על-מציאותי משלו לעצמים המציאותיים. התלבושות, בהן הלביש את גיבורי העלילה, היו יצירה בפני עצמה – ותאווה לעיניים.

*

החוויה המרשימה ביותר בהצגה היתה הפגישה עם הגבירה הראשונה של התיאטרון הישראלי, חנה רובינא. בתוך ההמולה הקומית הרוחשת סביבה, הזדקרה דמותה משכמה ומעלה – דמות האמת הטראגית, שאין לחדור לסוף שורשיה, דמות שעצבותה העמוקה אפופה באיפוק המשכנע שבעתיים מן הזעקה.

בן-זוג ראוי לה בהצגה זו היה נחום בוכמן, בתפקיד חתנה – דמות שורשית ועשירת רגש, איתנה ורוטטת, עומד בשתי רגליו בגלי העלילה הסוערים השוטפים אותו מכל צד. אין ספק, כי רובינא ובוכמן גם יחד התעלו בהצגה זו לאחד ממבצעי המשחק המשובחים והמשופרים שלהם בזמן האחרון.

רפאל קלצ'קין, בדמות הדוד לאמברטו, שהינו למעשה נציגו של המחזאי, (וזאת גם באיפור שלו), יצר דמות קלילה, קלילה מדי. במקום להיות כעין קטליזאטור פילוסופי בין שני המחנות בעלילה, מחפשי האמת הכביכולית מכאן והנחקרים מכאן, הוא היה סקפטיקן מתלוצץ, המשמיע הערותיו בלבד, במקום להיות הכתוב (המדבר) השלישי, אשר יכריע ביניהם. שמואל רודנסקי, בתפקיד ראש העיר, היה מלא חיות וחן. קבוצת הנשים הרכלניות – פנינה פרח, עדה טל וחנה הנדלר, – היתה מלבבת בהופעתה, אולם יד הבמאי הו-…