החלטה תמוהה

"פיגמליון" לברנרד שאו – בתיאטרון חיפה.

ההחלטה להציג את "פיגמליון" כעת, אחרי שעיבודו למחזמר ("גבירתי הנאווה") ולסרט הביא אותו לתודעתם של מיליונים ברחבי העולם, היא גם תמוהה וגם מוצדקת.

ההחלטה להציג את המחזה של ברנרד שאו במקורו היא מוצדקת, משום שאמנות השיח של ברנרד שאו מוסיפה להיות מבריקה כמקודם, חיצי הסטירה שלו מוסיפים להיות צולפניים וצורבניים כבעבר, דמויותיו תוססות ומשובבות כתמיד. את הערכים האלה אפשר להביע ביתר גיבוש ועוצמה, בשעה שמעצבים את הדמויות בשר-ודם לנגד העיניים – דהיינו, בשעה ששחקנים חיים מהלכים על קרשי הבמה.

ואולם, ההחלטה להציג את "פיגמליון" היא תמוהה, בשעה שאין בכוונתו – או ביכולתו – של תיאטרון להעלות מבצע משחקי מבריק ומעולה, ברמה גבוהה ביותר, ובשעה שאין באמתחתו שום חידוש של תפיסת בימוי, שיצדיק את החזרה אל התוכן הידוע. זה המקרה שקרה בתיאטרון חיפה.

הצגת "פיגמליון", כפי שהועלתה בתיאטרון חיפה על ידי הבמאי-אורח קארל גוטמן, אין בה מאומה מרוח הזמן שלנו, לא בתפיסה הרוחנית ולא בביצוע הטכני. זהו בימוי המחזיר אותנו כמה עשרות שנים אחורה – ומניח לנו לנמנם שם, הגם בלא נחת.

גם בתחום המשחק לא רווינו נחת כלל וכלל בהצגה החיפנית. השחקנית היחידה שהיו לה רגעים טובים הייתה רות סגל, בתפקיד אליזה דולטל, אך גם בדמותה – הגסות העממית נתקבלה מחוספסת מדי, והגלגול לדמות מעודנת נעדר אותה מידה של רכות הצובטת את הלב.

עודד תאומי, שגילם בהופעת אורח את דמותו של הנרי היגינס, היה מלאכותי. נעדר אותו קסם אישי, ההופך אותו לציר המחזה. יהודה אפרוני, אף הוא בהופעת אורח בתיאטרון חיפה,  גילם את קולונל פיקרינג בקווים דלים מעטים. דומה היה, כי שני בני הצמד הזה – היגינס ופיקרינג – נהנים מאוד זה מזה, וצוחקים לשמע חכמותיהם ההדדיות, שרובן אינן עוברות אל הקהל.

נתן מייזלר גילם בחספוס ועסיסיות מלאכותית את דמותו של אלפרד דוליטל, אביה של אליזה, ואלישבע מיכאלי שיחקה באיפוק מאובן את דמות אמו של פרופ' היגינס.

הצגה זו של "פיגמליון" וכל הדמויות בה נראות נעדרות כתובת ותעודת זהות. נותרה רק כתובת הכישלון – תיאטרון חיפה.