מגוון ביקורות תיאטרון
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.

המורד בכל הקדוש
הצגת "בן ערובה" מאת ברנדן ביהאן – בתיאטרון חיפה

ערב של תיאטרון חי ותוסס, מבדר ומשעשע גם בטראגיזם הטמון בו, קליל ומהנה גם בפירורי הסאטירה הרצינית והנשכנית המושלכים לכל עבר – הגיש לנו תיאטרון חיפה בהצגת מחזהו המטורף, המפוכח מאין כמוהו, של המחזאי האירי ברנדן ביהאן, השיכור-הפיקח, בבימויו של דוד ברגמן הישראלי הצעיר, איש להקת הנח"ל לשעבר, שכבש לו בהינף אחד מקום ראוי לשימת לב בתיאטרוננו.

ברנדן ביהאן הוא מחזאי מורד בכל, בכל קדשי אומתו-שלו ואומות אחרות, בועט בכל ולועג לכל, בתנופת משובה פראית עליזה, שדומה כי הוא נהנה ממנה באותה מידה בה הוא מצליח להנחיל הנאה לצופיו. גירסתו הנוכחית של מחזה זה היא פרי של שיתוף פעולה בין המחזאי לבין הבמאית האנגליה המחוננת והחדשנית ג'ון ליטלווד, שהציגה אותו בלונדון לראשונה. שיתוף פעולה זה הוליד יצירה תיאטרונית בימתית מובהקת, השואבת ממיטב המסורות של פיראנדלו וברכט, בלי להשתעבד לזה או לזה. כך נוצרה הצגה, שבשולי עלילתה שלה מצויים בה "סטיות" של פזמונים ומחולות ושל פניות אל הצופים, כשחבר השחקנים מצליח להדביק ברוח שובבותו את הקהל היושב מולו.

חיוניות יתר מוסיפה להצגה העובדה, שצורתו הסופית של המחזה אינה למעשה סופית, וכי בכל שנה מוסיפים לו קטעי שיח אקטואליים – בהצגה זו, משנת 1963 – המגבירים את תחושת מוסר ההשכל, חסר המוסר והציני, וגורפים את המאזינים עימהם.

לכאורה מחזה זה הוא סיפור על שרידי לוחצי החירות האיריים תחת השלטון האנגלי.

לאמיתו של דבר, זוהי סאטירה גרוטסקית וצלפנית על האירים ועל האנגלים כאחת, על המורים ועל השליטים, על קטנוניותה של הקנאות הלאומנית בעידן המימני, על הרבים-רבים המוסיפים עדיין לחיות במושגי העבר, על הלא-מעטים שאינם חיים בכלל בעולם של מושג כלשהו, על "חלאת האנושות" שדווקא בחזיהם פועם הלב האנושי ביותר – ועל נצח האהבה שלא ישקר, אף אם הוא מתרחש בבית-בושת עלוב ומזוהם.

הבמאי הצעיר דוד ברגמן נגב בנתח שניתן לו בתיאבון שוצף, כשהוא מעלה הצגה מלאה חיות, ותנועה, שוטפת במקצב מהיר וחלק (פרט לאמצע המערכה השלישית, בה מורגש חלל-ריק איטי), עולצת בטבעיות, אך מבליטה בדגשים נאותים את הלקחים המסתתרים תחת הררי הציניזם וניבול הפה.

נוסף למיזאנסצינות היפות הרבות ונוסף להמצאות הבימתיות הקטנות והקולחות בשפע, הצליח הבמאי בעיקר הודות לשניים: ראשית, הוא לא הניח לבמה להתרוקן ודאג למלא את מרחבה כל העת בדמויות הססגוניות של העלילה, אם לא במרכזו של המתרחש, הרי לפחות בשוליו, בקצווי הבמה. במעלה המדרגות או מאחורי החלון; ושנית, הוא הקדיש תשומת לב קפדנית מתמדת לכל שחקן ושחקן, בביטוי, בתנועה ובעמידה, ויצר על ידי כך הצגת אנסאמבל מלוטשת.

במרכז ההצגה מתמרת דמותו של חיים טופול, בתפקיד בעל בית הבושת: הלוחם לשעבר, הנכה בהווה, השומר אמונים בלתי-מעורערים למפקדו לשעבר, בעל הלב החם תחת המעטה המחוספס – דמות עסיסית וגועשת ברוב חיות, שופעת חוכמה וערמומיות עממית. בתפקיד זה עשה טופול את הבלתי-אפשרי, כביכול: הוא שוב על עצמו, על ההישגים שהשיג בתפקידיו הקודמים.

ה"תגלית" של ההצגה היא רות סגל, שחקנית צעירה, בתפקיד העלמה גילכריסט – קדושה-קדשה, אדוקה באלוהים ובזנונים, שהפגינה אישיות בימתית מרשימה, במשחק גרוטסקי-פאתטי להפליא. ז'רמן אוניקובסקי, בתפקיד המשרתת טרזה, גילמה יפה את דמותה של התמימה-הטהורה היחידה בתוך חבר-מרעים זה של פריצות להכעיס. ניקו ניתאי, בתפקיד "הנסיכה גרייס", הגבר למראית עין, הציג בדבקות מאופקת את צידה הטראגי-קומי של דמות גבר-אישה. אילן דר, בתפקיד החייל הבריטי שנשבה כבן-ערובה על ידי האירים, היה יובשני ועצור, ולא הפגין אותה נימה של ליריזם שראינו אצלו בתפקידים אחרים. ראובן בר-יותם, בתפקיד דייר בית הבושת, הצליח גם הפעם להפיק מרובה מתפקיד מועט יחסית.

גם שאר השחקנים השתלבו יפה במעגל הפרוע-המאורגן, בהדרכתו הקפדנית של הבמאי: ציפורה פלד, השותפת והפילגש של מנהל בית הבושת; יעקב בודו, המזדקן החי בעולם עברו המלחמתי; ישראל בידרמן, בתפקיד קצין המחתרת האירית; סאבי ויינינגר, בתפקיד "ריו-ריטה", בן-בת-זוג של "הנסיכה גרייס"; ובתפקיד שלוש היצאניות – מרים גבריאלי, יפה יערי ורחל גלאי.

להצלחת ההצגה תרמו תרומה נכבדת מאד גם העושים מאחורי הקלעים. ט. כרמי הלביש למחזה לבוש עברי קליל, רענן ועסיסי, בפרוזה ובפזמון, כששפע המצאותיו והברקותיו המשעשעות אינו עוצר את השטף המידרדר של הלשון.

הלחנת הפזמונים נעשתה על ידי יחזקאל בר-און, תוך שילוב לחנים ומקצבים משובבים וערבים לאוזן. אורי אליעז הקים תפאורה נאה ותכליתית. נחום שחר, הכוריאוגרף, נסך חיים במספרי המחול, למן העממי ועד לטוויסט.

מחזה שכולו פיכחות גסה-שובבה, בניב תיאטרוני מובהק, במאי שנתגלה ככישרון, משחקו הנפלא של טופול בראש צוות תוסס – כל אלה הופכים את "בן-ערובה" להצגה, שכל נהנתן תיאטרוני חייב לחזות בה.

המורד בכל הקדוש - הצגת בן ערובה מאת ברנדן ביהאן – בתיאטרון חיפה  21 אפריל 1963