מגוון ביקורות תיאטרון
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.

המיבצע המשולש

"ריצ'ארד השלישי" לשקספיר – בתיאטרון החיפני.

יוסף מילוא הוא בעל ה"תודעה" השקספירית" המפותחת והפעילה ביותר בקרב אמני הבמה בישראל. לשורת הצגותיו השקספיריות הוא צירף עתה את "ריצ'ארד השלישי" – וכך קנה לו זכות נוספת אצל התיאטרון הישראלי המתעלה בעשייה השקספירית רבת החתחתים, ואצל הקהל הישראלי, המתעלה אצל שקספיר בכושר החוויתי שלו.

הצגת "ריצ'ארד השלישי" היא הצגה נאה, שיש בה רוח של הוד ונקודות שיא, אך היא אינה נקיה ממיגבלות רציניות דומניף כי חלק עיקרי של מיגבלות אלו נובע בצורה פאראדוכסלית, דווקא מן ההישג העיקרי של יוצר ההצגה, יוסף מילוא. מילוא נטל על עצמו הפעם עול משולש – עול של מנהל תיאטרון, שצריך להחליט אם יש בכוחו של המוסד להרים מעמסה כבדה זו; עול של במאי, שעינו פקוחה על כל פרט, ולוא קטן שבקטנים, בהמשך ההצגה; ועול של שחקן ראשי, המתמודד במישרין עם הקהל. מיבצע משולש כזה הוא עדות ליכולת ולכשרון בלתי רגילים אך איני יכול להשתחרר מן ההשערה, שאילו פעל מילוא כמנהל תיאטרון בלבד – ייתכן שהיה מייחס משקל רב יותר לעובדה, שאין לרשותו אותו מספר של שחקנים טובים כדרוש בהצגה זו; ואיני משתחרר מן ההשערה, שאילו היה מילוא רק במאי, היה כופה אולי פרשנות אחרת על הדמות המרכזית של ההצגה.

 

אך לפנינו מצוי "שילוש" ועלינו לקבלו כמות שהוא. בעיני, הצליח כאן יוסף מילוא בעיקר כבמאי. אמן זהף הידוע כרב-אמן הפעלולים הבימתיים, כפה על עצמו הפעם הצגה המתרכזת בבני האדם. בשיתוף עם הצייר אריה נבון, באותה רוח של הימנעות מאפקטים מרעישים, נוצרה תפאורה, שכמעט איננה קיימת קיום עצמאי: היא מורכבת ממערכות של דגלים, המהווים נקודות – דגש קישוטיות, ומערכות של ריהוט כבד, מרשים בצורתו ובעיבודו. התלבושות היפות, יצירתם של אריה נבון ומולי גורדון, תרמו אף הן להבלטת קו הבימוי המרכזי – הבלטת האדם-השחקן.

מקו הבימוי המופנם הזה סטה מילוא רק בסוף ההצגה, כאשר הריש אותנו, לפתע פתאום, בהציבו על הבמה פסל של פגר סוס, כדי שיינתן לו לקרוא את קריאתו המפורסמת: "ממלכה במחיר של סוס!" אגב, סצינת הקריאה הזאת יורדת על הצופה באופן פתאומי. בלא הכנה מספקת, ומי שאינו יודע מראש במה מדובר עלול לתמוה מניין צצה לפתע "פרשת סוס" – ולא יעמוד על הלקח, כי ריצ'ארד, שהקדיש את כל חייו להשגת המלוכה, מוכן עתה, בהיותו מנוצח, לוותר עליה תמורת סוס.

מהלך ההצגה של "ריצ'ארד השלישי" איננו אחיד. ההצגה היא עדיין ארוכה מדי ובמחציתה הראשונה עמוסה בסבך, שהצופה מתקשה להתיר אותו, במקום לבסס את ההצגה בעיקר על ריצ'ארד – נכה והמכוער, השואף לפיצוי וסיפוק בחתירה לכס-מלוכה , בתורת דראמה (או טרדגדיה) פסיכולוגית, מנסה הבמאי להציג "מחזה פוליטי", המעלה תככים שלטוניים בחברה. על כן עושים אנו במחצית הראשונה של ההצגה היכרות עם דמויות רבות, המייצגות רבדים שלטוניים שונים. הצופה אינו מסוגל להתמצא בסבך היירארכי הזה; ומכיוון שרובם של השחקנים אינם בעלי כשרון ייחודי, שיבליט ויבדיל איש-איש מול רעהו, מתקבלת כעיו תמונה קאליידוסקופית מטושטשת של קלחת דוכסים ורוזנים ולורדים, שלא תמיד אנו מצליחים לעמוד על אופיים וייחודם.

במערכה השנייה מתעלה ההצגה לייתר גיבוש, ולסצינות השיא המרשימות, אחר שהעלילה הרצחנית חוללה כבר "ניפוי" בקרב החבורה ואת הנותרים אנו מכירים כבר יותר טוב.

 

בחבורת האצילים סביב חצר המלך בלטו זלמן לביוש,

במשחק יציב ונאה בתפקיד לורד הסטינגס, ויצחק שליה, שנסך נימה לירית בדמותו של הדוכס קלרנס, אחד מקורבנות התככים של אחיו ריצ'ארד. נתן מייזלר גילם בהדרת כבוד את דמות המלך אדוארד, אך היה מגוחך בתפקיד הקצר של הרוזן ריצ'מונד.

ראובן בר-יותם ומרדכי בן-זאב, שגילמו שתי דמויות מישניות מקבילות, הוסיפו תבלין להצגה.

הצבת שמעון ישראלי בתפקיד הדוכס בקיניהם, האיש שמדריך בעצותיו המרושעות את המזימות של ריצ'ארד, היתה טעות של ליהוק; שמעון ישראלי הוא שחקן השופע כנות ויושר, והצבתו בתפקיד "אחיתופל של השטן" טישטשה את הדמות לחלוטין.

מרגלית סטנדר גילמה ברגש את ליידי אן, השונאת את ריצ'ארד ולבסוף מתפתה לו. רות סגל, בתפקיד המלכה אליזבת, ונאווה שאן, בתפקיד הדוכסית יורק, התעלו להופעה נאה במחצית השניה, בסצינה של "שלישיה נשית", עם מרגלי סטנדר, חנה ריבר היתה קשוחה לחלוטין בגילום המלכה מרגרט.

בין שאר התפקידים המרובים בלטו מדי פעם, כפי שניתן לצפות, השחקנים הוותיקים – גיורא שמאי, יוסף באשי, אילן דר, – בעוד הרבים האחרים ניטשטשו בתוך הכלל וחוסר ייחודם רק סירבל.

יוסף מילוא, בתפקיד הראשי של ריצ'ארד השלישי, שאף כנראה להציג את השטניות המעוותת והמנוונת ביותר – בצור אנושית למראית-עין. בעוד שלפי הטקסט ריצ'ארד הוא מש מפלצת מבחינת מראהו החיצוני, מעוות ומעוקם בגופו, במקביל לעקמומית נפשו, היה ריצ'ארד של מילוא גבר נאה למדי, שלפרקים בלבד נראה גבו כפוף מעט, או מיצעד רגל לא – שווה. את מקור שנאתו ושאפתנותו לא יכולנו איפוא לשאוב ממראהו החיצוני המבעית, אלא נתבקשנו לנחש, שמעלליו העקובים מדם נובעים בעיקר מסבכי נפשו. כיוון שוויתר על ההנמקה החיצונית, הכביד מילוא על עצמו את גילום התפקיד, בכיוון שלא נדרש כלל.

 

הצגת "ריצ'ארד השלישי", בעברית פיוטית ושוטפת של רפאל אליעז, היא ערב של התבשמות מניחוחם של נכסי תרבות תיאטרונית, למרות המיגבלות שאין להתעלם מהן.