המשל והנמשל

"העונה הבוערת" מאת אהרן מגד בתיאטרון "הבימה".

אחת הטענות הנשמעות תכופות כלפי המחזאות הישראלית היא שזוהי מחזאות של הווי, של רפורטאז'ה. והנה בא עתה המחזאי הוותיק שלנו אהרן מגד ומבקש להתרחק מן ההווי והרפורטאז'ה, בהעלותו מחזה שכולו הקבלה אלגורית למבוך בעיית השואה והשילומים, וסבך היחסים בין ישראל לגרמניה, בין ישראלים, לגרמנים. אך בעוד הנמשל הוא אידיאי ויומרני – המשל הוא אמנם בלבוש אגדי, אבל רדוד מבחינה דרמטית. והתוצאה היא, שמבחינת יחסינו עם גרמניה לא למדנו דבר, ומבחינת ראיית הצגה-לשמה לא נשכרנו במאומה.

את פרשת יחסי היהודים בגרמניה ממשיל מגד לסיפור על האיכר, "איוב בארץ עוץ", נטע זר במדינה בה הוא חי, שלפני עשרים שנה הציתו את כל רכושו, באסון שהאשמים לו לא הובאו עדיין לדין. הוא התאושש והשתקם בינתיים, אך לפתע מסתבר, כי – שלא בידיעתו – חלק משיקומו בא לו מקשרים עסקיים עם אנשים, שהינם חשודים באותה הצתה, שגררה שואה על ביתו וקטלה כמה מילדיו. כאשר עומדים להעמיד לדין את חשודי ההצתה. מסתבר, כי הנפגע מן ההצתה – איוב – לא יוכל להעיד נגדם, משום שהסתבך בקשרים עסקיים אתם ואף נהנה מהם הנאה חומרית ניכרת במרוצת השנים. ואולם, האיכר המאמין שהשתקם – טעות בידיו. אנשי סביבתו אינם שוכחים לו את מוצאו הזר, ממשיכים לשנוא אותו – למרות שילדיו מתקשרים עימהם – והסוף הוא שואת שריפה חדשה.

יכול אדם לשבת באולם התיאטרון ולמנות את נקודות ההשוואה וההקבלה בין המשל לבין הנמשל, אחד לאחד. וזוהי, עלי להודות, מלאכה פשטנית מאוד, שאין בה ולא כלום לא מן ההשראה, לא מן האמת של השקפת-עולם שכבודה במקומו מונח, ובוודאי לא מן האמת הדרמטית.

כיוון שהמחזאי חיפש את ההקבלות בין ההיסטוריה ועיקרי השקפת עולמו שלו לבין סיפור העלילה שהמציא – מתקבלת עלילה מאונסת, שאיננה מתפתחת לפי חוגים פנימיים, הכרחיים, מתגלגלים בתנופה, אלא לפי "מצוות המחבר" המלאכותית, וכיוון שהעלילה איננה אמיתית – היא רק משל שקוף – אך טבעי הוא שגם הדמויות אינן אלא דיוקנאות-סמל רדודים, נעדרי חיות עצמית, ועל כן חסרי כוח לעורר עניין אצל הצופה.

ומשום כך, בימויו של אמנון קבצ'ניק, שהיה עשוי במקצועיות, לא עורר כל שמץ של עניין או השראה ואף לא מתח דרמטי. והדמויות כולן לא זכו לגיבוש ולהבהרה: אהרון מסקין, בתפקיד איוב, לא הצליח להבהיר לנו, אם הוא שכח וגם השכיח בכוונה-תחילה את האסון שעוללו לו, או שמא אין הוא אלא מין תם תמים ושלומיאל, שאין בו אפילו כדי לעורר רחמים; רפאל קלצ'קין, בתפקיד מנהל המשק, מופיע הופעה אפיזודית קצרצרה, וגם אצלו אין אנו מסוגלים לדעת, כיצד הוא מיישב את נאמנותו רבת השנים לאיוב עם העסקים המסועפים שהוא עושה עם שונאיו. לורה סהר וגאולה נוני גילמו את שתי בנותיו של איוב – האחת בת ישראל תנועה וכשרה והשנייה שנתפקרה ונקשרה בעיר עם ילדיהם של שונאי איוב לשער.

הלצה יהודית ישנה מספרת על פלוני, שמספר לאלמוני סיפור-מעשה ארוך וססגוני ומעניין, ומסיים באומרו, שזהו המשל – וכעת חסר לו רק הנמשל. לאהרן מגד היה הנמשל – השקפתו המוגדרת על סבך היחסים שבין היהודים וישראל לבין גרמניה והגרמנים – אך המשל לא היה סיפור ססגוני אלא בבואה חיוורת ונטולת קיום עצמאי.