העצב המתרונן

ערב עם שארל אזנאבור. 

אין ולא-כלום בין "שארל הגדול", הוא דה-גול גבה-הקומה, שעיניו נשואות לגדולות ושאיפתו היא לבדד לשכון, לבין "שארל הקטן", הוא אזנאבור נמוך הקומה, שעיניו מופנות למישרין או כבושות בקרקע, והוא לא בלבד בקרבך ישכון, אלא אף יחדור לתוך-תוכך.

הזמר הצרפתי המהולל כבש אמש את קהלו בסערה. הארמני הצפון-אפריקני הזה, שהינו גם רקדן, שחקן, משורר ומלחין – וסדר התוארים אינו קובע סדר עדיפות כלשהי – נתגלה לפנינו, בהופעתו האישית, כזמר העצב … היהודי (או שמא זהו עצב הארמנים, אף זה עם רדוף סבל ושבע-יגונות). זהו עצב שאינו קשור בתוכן, משום שהוא מיסודי הנשמה והוא אינו פג אף בשירי שמחה ואושר. עצב לוואי מתמיד זה מהווה ביצירת אזנאבור ובהופעתו כעין מימד של קונטראפונקט, ההופך את פזמוניו – לשירה.

שירי אזנאבור נובעים מן המאגר הבלתי-נדלה של הקטנות, של חוויות היומיום, שלמרות באנאליותן אינן לעולם נלעגות, משום שהן עוברות בידיו של משורר. אף בשירי הזעם, בשעה שהוא מתיר את קשר עניבתו ופותח את כפתורי מעילו ונזכר בחוויות ילדות צורבות – מהול הזעם בעצבות, שנולדה מזיווג החוכמה וההשלמה והפיוס.

ובשירי הצחוק והלעג, הקומיים כביכול, אין אזנאבור שוכח לעולם, כי "בעצב ייוולדו בנים" והוא מתעלה שוב לדרגת משורר, ששירתו היא רב-מסלולית ורב-משמעית – כמספר המשמעויות שהצופה נכון לקלוט ולחוש. ובשעה שאזנאבור מתפתל במקצבים ג'אזיים או ספרדיים מהירים, אין זאת חדוות התנועה העליזה לשמה, המניעה אותו, אלא כעין "דיבוק" מסתורי, שנכנס בו בפרפורים, והוא מטלטל אותו, כאילו כפאו, כאילו בניגוד לרצונו.

אכן, "בדרן" יחיד במינו הוא המשורר הזה, העומד על הבמה – בפרצוף דווי, בשפתיו הצרות שזוויותיהן נפולות, בעיניים שהן לחלוחיות תמיד, כאילו מלאו דמע, תחת הגבות העבות והמלוכסנות, כשמפיו יוצא קול שהינו לטפני-קטיפתי וחלקלק-מתכתי בעת ובעונה אחת, קול ש"מכזיב" לפעמים כמו קולו של … חזן העובר לפני התיבה.

הגשת השיר, פרקי ביניים של משחק זעיר, פרקי תשלובת של ריקוד קליל – בכל אלה אזנאבור הוא אמן מושלם עד אחרון הפרטים. אך מעל לכל גדולת כוחו היא באחידות שבין אופי פזמוניו – שהם כמעט כולם יצירתו שלו – לבין אופי הופעתו, שני היסודות המתחברים לדמות של משורר אמת. את שלו הוא מגיש, בצביון המיוחד שלו – ומעניק בזה חוויה עמוקה ומהנה לכל שומעיו ורואיו.