הפרט שאיננו הכלל

הצגת "היורש" למשה שמיר – בתיאטרון החיפני

–

בעיה סבוכת נימוקים ורגשות מאין כמוה נטל לידיו הסופר והמחזאי משה שמיר, בשעה שניגש לכתוב את המחזה "היורש", שנסב על קבלת שילומים – כופר דם הנקיים שנשפך – מידי הגרמנים. בעיה סבוכה מאין כמוה, שאיש איש מנסה להתוות לגביה את דרכו – לפעמים בלא יכולת להגיע לכלל הכרעה – על פי נטייתו לשקלי הגיון או על פי היסחפותו בטעמי רגש, על פי עברו האישי ועל פי חוזק זיקתו אל העבר של שבטו או אל עמו, על פי רצונו להעמיק או להשטיח, על פי חפצו לזכור או להשכיח. זוהי בעיה סבוכה שבעתיים, משום שגם אלה שהכריעו בה לשלילה – לדחיית השילומים הגרמניים – אינם יכולים להימלט מקבלתם בצינורות כפייה מרצון ממלכתיים, שדרכם חודרים השילומים, ולו בעקיפין, לתוך הלחם שאנו אוכלים ולתוך האוויר שאנו נושמים.

לא לבעיה הזאת אין "פתרון". יש כאן רק מקום לביטוי עמדה אישית, הנובעת מן המניעים המגוונים שנמנו לעיל, ולהצגת הסבך בכל רחבותו ועמקותו. גם משה שמיר לא ניסה להכריע במחזהו זה בבעיית השילומים, לכאן או לכאן. הוא ניסה רק להציג לפנינו את הסבך. אך מה שעלה בידיו, זוהי הצגת סבך יוצאת דופן של מקרה יוצא דופן שקרה לפרט יוצא דופן, אשר – כמו שנאמר בהקדמה ליצירות סיפורת – כל קשר בינם לבין השילומים הוא מקרי בהחלט.

וזה קיצור העלילה: וולף כהן, צאצא בלתי-מוצלח של זוג בלתי-מוצלח – אב יליד הארץ, בן העדה הספרדית, ואם אשכנזיה, משוררת אידיש – מגלה במקרה, כי וולף (וולפגאנג) כהן אחר, שנפטר לפני זמן קצר, זכאי לדרוש שילומים מגרמניה. הוא מגיש את בקשתו לפיצויים, כאילו הוא וולף כהן שנפטר – ולידיו זורם עושר עצום, שהולך ורב, בגלל הירושות הגדולות של בני המשפחה הרבים, שניספו כולם, עד שלבסוף הוא מתמוטט תחת הלחץ הכמותי של המיליונים, הדורסים אותו בשפע שהוא אינו יכול לעמוד בו.

כבר מיד עם נקודת המוצא מסתלפת הבעיה כולה. אין כאן כלל שאלה, אם יש שילומים לדם ולסבל, אם יש משום "סולחה" בקבלת כופר-נפש וכופר-רכוש. זוהי רק שאלתו של בטלן קטן, המחליט להיות נוכל קטן, כדי להסדיר את חייו הקטנים, בדירה קטנה, עם אשה אוהבת קטנה. והוא איננו מתמוטט, בסופו של המחזה, בגלל הדילמה המוסרית שלתוכה נקלע, אלא בגלל הממדים הגדלים והולכים של רכוש לא לו הזורם לידיו.

הגישה האישית, בעלת המשמעות המצומצמת והמוגבלת של נוכל קטן זה מטביעה את חותמה על מהלך העלילה כולה. הוא מסרב, למשל, לדבר גרמנית או להיפגש עם גרמנים כלשהם, עם אלה שהכירו משפחתו של וולפגאנג כהן, הזכאי האמיתי לפיצויים, או עם נציגי שלטונות גרמניה – לא משום שהוא, הצבר, שונא במיוחד את הגרמנים, אלא משום שהוא, הנוכל, חושש מפני גילוי תרמיתו. בסופו של המחזה, כאשר עליו להחליט אם לקבל מיליונים נוספים של פיצויים, ולשם כך להיפגש עם נציג ממשלתי מגרמניה, או לשים קץ למהתלה, המייסרת אותו כבר, ולהסגיר עצמו למשטרה – שוב אין כאן שיקול של מוסר, ולוא מוסר אישי-פרטי לחלוטין, אלא שיקול של נוכל קטן: האם להסגיר עצמו למשטרת ישראל, ולשאת בחרפה ובאבדן הממון הטוב-והמיטיב, או להסתכן בפגישה פנים אל פנים עם נציג גרמני, שאף היא עלולה להוביל לחשיפת ההונאה?

על ידי בחירת סיפור כה יוצא דופן (למרות שהוא עלול להתרחש במציאות) מנע המחזאי מן הצופים יכולת להזדהות עם גיבורי עלילתו כנציגי רעיון או בעיה. הוא הוליך את העלילה בנתיב רפורטאז'י של סיפור-מתח קטן, כשהוא מנסה להוסיף לו תוכן על ידי סטיות לאפיזודות, שאין להן כל קשר פנימי לנושא המרכזי. ובתור סיפור-מתח, היה זה סיפור דליל, שהאפיזודות הנוספות, שלא מן ההווי, כגון משפט אייכמן והזכרת "תזמורת המוות של אושוויץ", היוו בו יסודות צורמניים בלבד.

שני הבמאים, משה שמיר ודוד ברגמן, וכן התפאורן יהודה בן-יהודה, התלבטו במשימה, כיצד לאכלס את הבמה החיפנית הגדולה בעלילה הקאמרית מעוטת המשתתפים. הפתרון היה פשטני – הם טלטלו תמונה אחת לפינת השמאלית של הבמה, ואילו את הבאה אחריה לפינה הימנית. רק במערכה השנייה, בה מתגורר כבר וולף כהן בתנאי עושר, חובקות התפאורה והעלילה את הבמה כולה.

התפאורן יהודה בן-יהודה הפגין כשרון ויכולת ראויים לשימת לב, ואולם, בנסותו להתגבר על קיטוע המחזה לתמונות רבות, הוא נעזר בפרגודים בעלי גדלים שונים, העולים ויורדים מלמעלה למטה, בין כל תמונה ותמונה – והגביר עוד ביתר-שאת את הקיטוע, במקום להחליק עליו וליצור יסוד של שילוב. נראה, כי התפאורן תפס את המחזה תפיסה "קפקאית"- כשאוצרות השילומים הם היסוד המסתורי, החובק-דורס בזרועותיו את האדם הקטן – אולם תפיסה זו לא הלמה את המחזה המוצג.

סביב וולף כהן, הנוכל הקטן, מסתובבות דמויות, קטנות אף הן, שצויירו ללא עומק. לא ייפלא על כן, שהמשחק בכללותו היה שטחי ובלתי-מרשים. ישראל בידרמן, בדמות וולף כהן, הפגין אישיות בימתית, שעליה נוכל לעמוד רק בתפקידיו בעתיד. נתן מייזלר הפיח חיים בעורך דין לומיש, המטפל בהשגת הפיצויים. ראובן בר-יותם, מרדכי בן-זאב וגיורא שמאי הציגו כל אחד שתי דמויות ססגוניות, בקווים מעטים. צפורה פלד ורות סגל גילו כהלכה את שתי הדמויות הנשיות העיקריות.

המוסיקה האלקטרונית של פראנק פלג והאפקטטים הקוליים המסובכים היו הולמים אולי – מחזה אחר.

לפני זמן לא רב הועלה על בימות העולם המחזה "ממלא המקום" מאת המחזאי הגרמני רולף הוכהוט. מחזהו, המוקיע את שתיקת האפיפיור נוכח השמדת היהודים, לא חבק את בעיית האשם כולה אף לא את בעיית האשם על ידי שתיקה ואי-עשייה, שבה אשמים ללא ספק גם אלה שסירבו לסייע לפליטים להימלט, שסירבו להפציץ את תאי הגזים, שסירבו לספק נשק למורדי הגיטאות.

אולם "ממלא המקום" האיר באור מסנוור לפחות גיזרה אחת של הבעיה הסבוכה. האיר – והרעיש. אחרי ראיית "היורש" – אנו מצפים עדיין ליורש, שירעיש אותנו.