מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"הפריסאית" מאת אנרי בק ב"זירה". – תרגום ובימוי: מיכאל אלמז. – ציור תפאורה: מיכאל כוגן.
אשת איש נאה, בעלת ידיד פעיל, המוכנה להסתבך בהרפתקה נוספת כדי "לעזור" לבעלה ולקדם אותו בקריירה שלו – זהו ציר המחזה "הפריסאית".
אין זה סיפור "מרעיש" בימינו. אפשר כמעט לומר – הנושא נדוש. אבל בתיאטרון הצרפתי במחצית השניה של המאה שעברה, היתה זאת ראייה נועזת. אנרי בק כותב כתיבה שקטה, כמעט שעממנית; אולם תחת הריאליזם היבש כביכול שלו קיימת עין בוחנת וקולמוס חד. את "הפריסאית" שלו מוסיפים להציג עד היום הזה על בימות העולם.
אבל מכיוון שדרך הכתיבה היא שעממנית – כאילו סתם צילום של החיים הוא – דרושה אמנות במה ואמנות משחק גבוהה ביותר, כדי להעלות את הסממנים מן הדברים השעממנים: כדי להפוך את הצילום – לציור. משימה זאת היתה כבדה מדי בשביל תיאטרון "זירה".
אחת מנקודות התורפה העיקריות נעוצה בתפיסתו ובמשחקו של מיכאל אלמז. בתור מאהב (מס' 1) הוא מציג לפנינו גולם חסר ישע ומבולבל ללא כל צורך, ובניגוד לתפיסת המחבר. הבמאי מביא לידי כך שאנו רואים במחזה זה אשה אחת ושלושה גברים – מטומטמים. הבעל הוא עיוור ואינו רואה שהוא מרומה. המאהב מס' 1 הוא סתם טיפש. והמאהב מס' 2 הוא אציל מנוון.
אם הטמטום שולט בכל – אין זו חברה אנושית; ואם אין זאת חברה אנושית – אין כאן סאטירה חברתית, ואם אין סאטירה – ניטל כל טעמו של המחזה.
הצגה מוטעית זאת של הדברים הכבידה גם על משחקה של ברתה וילנסקה, ששיחקה את הפריסאית; היא לא ירדה כמעט במשך כל הזמן מן הבמה ונשאה ביכולת על כתפיה את כל ההצגה. אליעזר יונג גילם כהלכה את דמות הבעל, השוטה-החכם בעיני עצמו, שלמרות היותו מרומה – יש בו חן אנושי. יהודה פוקס גילם באופן מסוגנן יתר על המידה – את דמות המאהב מס' 2, האציל המשועמם. יהודית סיני, בתורת חדרנית, היתה בהופעתה קשוחה יותר, מאשר בדיבור שניתן בפיה על ידי המחבר.
ואנו חוזרים אל הבעיה "הנצחית" – הרפרטואר ! הדבר שהיה מהפכני בשנת 1885 אינו מן ההכרח "מהפכני" ואף חא "מעניין" בימינו. הדש של אז אינו עוד חידוש בעינינו. וההעזה הספרותית של אז – אינה עוד "מזעזעת" אותנו. ומשום כך, כאשר אני שואל: מה אומרת לנו כאן הפריסאית בימינו אלה: חוששני שלא כלום !