"הצבר המדומה" בורח מן העבר

מחזה, הגם שהוא ביסודו יצירה סיפרותית, אין לו קיום על ממש על גבי הנייר. הוא מגיע למלו התגלותו בתנאים קונקרטיים של הצגה תיאטרונית, בתקופה מסוימת, באולם מסוים לפני קהל מסוים.

הצגת המחזה "ילדי הצל" מאת בו-ציון תומר, בתקופתנו שלנו (שלא ננסה כעת  להגדירה) באולם הקטן של "הבימה" שנועד להצגות ניסיוניות וחדשניות, לפני קהל של צופים ישראליים – הייתה ערב שגרם לקורת-רוח, הן בזכות עצמו והן בתור נדבך נוסף במחזאות העברית המקורית, הממשיכה זה שנים להיות. . . "צעירה" ועל כך גם חביבה וראויה ליחס מיוחד.

בן ציון תומר שאב את עלילת מחזהו מחומר אוטוביוגראפי. כאן אולי נעוצה הסיבה לכך, שהדברים בכל גלגולי הדמיון והמציאות שלהם, נראים בעינינו אוטנטיים ונוגעים ללבנו. האוטנטיות הישראלית-לוקאלית של צעיר מעולי "ילדי טהראן" – שכל חייו עומדים בסימן של מאבק למחיקת העבר ולהזדהות עם הטיפוס המצטייר ברוחו כ"הצבר הבריא" – מביא לכך שלעלילה האינדיבידואלית הזאת יש השלכות נוספות; השלכה לעבר "הישראלי הממוצע", שהקרע בין העבר הגלותי לבין ההווה העצמאי אינו יכול לעולם להתאחות בו כליל; ואף השלכה לעבר כל אדם, שמישקע חוויות הילדות שלו מעכיר את הגיגיו וצעדיו לעת בגרות.

לשון הדראמה של בן-ציון תומר, במחזהו הראשון הזה, אינה עדיין מגובשת די-הצורך לצד קטעים של מלל; שבהם לא עמד המחבר בפני הפיתוי לגלוש לתוך "ספרותיות", או לתוך פאתוס "גורלי", כגון המישחק השחמט, המתנהל במקוטעין בין שני היריבים במשך שנים. ועוד: הגם שקיטוע העלילה הוא אחד מסממני המחזאות ה"מודרנית" הפריז בכך המחבר, כאשר "קיטע" סצינות רבות מידי, ללא הכרח פנימי.

ישנו במחזה זה הבדל אי-כוחי ניכר בין המערכה הראשונה לבין השנייה. במערכה הראשונה מוצגת לפנינו שורה של דמויות, על עברן ובעיותיהן, בצורה מעוררת עניין. במערכה השנייה דומה כאילו "נגמר החומר" למחבר והוא ממלא חלק ניכר מן החלל על-ידי מונולוגים; נאומי-שיכרות, הזיות והתפלספות, הגולשים לפרקים לתחום המלודראמה.

ובעוד שבמערכה הראשונה עומדת במרכז אישיותו ודמותו הרגישה של יורם, זה הצבר המדומה, שלעולם לא ישתחרר מתסביך "העולה החדש", הנאבק נגד כל המבוססים והמסודרים – מובלטת במערכה השנייה בעייתו של אינטלקטואל יהודי מן הגולה, שנהיה משתף פעולה עם הנאצים. אמנם, "משתף הפעולה" הזה משמש רק כעין קאטאליזאטור ללבטיו לש יורם, אולם מסתבר, כי לא היה ביכולתו של המחזאי להתמודד עם בעיה זו. למרות המימרה הנאה, כי "לרוצחים סולחים, ואילו לשמשים אין שוכחים" – יוצא הצופה בהרגשה, כי פרשת זה המלשין בעבר, המלא חרטה בהווה, היא החוליה החדשה בשרשרת.

למרות ההסתייגויות, הצליח בן-ציון תומר לעניין ולרתק אותנו במשך ערב שלם. הבמאי ישראל בקר היטיב להחזיק את המשחק ברמה מאופקת, כל עוד הוא קלח במישור הדו-שיח והרב-שיח. אולם כאשר נזדמנו לידיו סצינות של קולות מן העבר, או מונולוגים, נזקק לתחבולות מלודראמטיות מיותרות. ובמקום לאחות את הסצינות המקוטעות, הוא הדגיש את הפרדתן, על-ידי מעברים ארוכים מידי ומסורבלים.

התפאורה של שלמה ויתקין יצרה על הבמה צפיפות, שלא לצורך. המישטח המרכזי שעל הבמה (קטע הטיילת שעל שפת-הים) עשוי בשיפוע מופרז; הצופה אינו חדל לחשוש, שמא יתגלגל אחד השחקנים מן הספסל או מן המדרון.

ידו של הבמאי הורגשה לטובה ברמתו המאוזנת הכללית של המישחק. אמנון מסקין, הופיע לראשונה על הבמה בישראל, הוא בעל הופעה נעימה. בשאתו בתפקיד הראשי, שכמעט ואינו מניח לו לרדת מן הבמה, הוא גילם דמות מתוסבכת, בלי להפריז בטראגיזם, ועמד במשימה הכבדה שהוטלה עליו. אביבה גור, בתפקיד בת-זוגתו, הצעירה המעשית, השלמה עם עצמה, הייתה טבעית ומשכנעת. אהרן מסקין, בתפקיד זיגמונד, משתפף-הפעולה, הישרה על הבמה הרוח המיסתורין והטירוף האופפת את דמותו. הבריק רפאל קלצ'קין בתפקיד קטן של מוכר הבלונים ברחוב. תקפיד קטן אחר, קטנטן, שבכל זאת נחרט יפה בזיכרוננו, היה של העולה החדש ברה'לה, בגילומו של רפאל רקובסקי.

המחזאי תומר, שהינו משורר, משלב במחזהו מידי פעם לצורך או שלא לצורך, דברי שירה וחריזה. גם אנו, כשיצאנו מן ההצגה, נזכרנו (לצורך או שלא לצורך … ) בשיר קטן, אותו שמענו ושרנו בימים עברו: "זכרו אמירה / אין טוב בלי רע / אין יום בלי ליל / אין אור בלי צל".

בהצגת "ילדי הצל" העדפנו – וגם ניתן לנו – לראות את האור.