הצגת "ממלא המקום" מאת רולף הוכהוט ב"הבימה"

ספק אם עמד אי-פעם תיאטרון ישראלי לפני הצגה כה עמוסת בעיות רעיוניות ואמנותיות כבדות כמו שעמד תיאטרון "הבימה" בבואו להציג את "ממלא המקום", מחזהו של הגרמני הצעיר רולף הוכהוט, המוקיע את שתיקת האפיפיור פיוס ה-12 נוכח טבח הנאצים ביהודי אירופה.

נושא המחזה, הנושא האיום והנורא של טבח חלק גדול מעמנו – כיצד יש להציגו, ודווקא במדינת ישראל, מדינת העם היהודי, "בפרופורציות" הנכונות, בשעה שהוא נטול כל פרופורציה וחותך כסכין בבשרנו החי ? היכן גבול הריאליזם בנושא כזה, והיכן הוא עובר בהכרח לתחום הסמלי, בהתאם לממדים הסוריאליסטיים של הזוועה ? ואיזה צביון אמנותי קונקרטי יש לתת למחזה, שהוא בעל בשורה חברתית-פוליטית כה גלוייה, כה אכזרית, כה נוגעת לנו וכה טריה בזכרוננו? ועוד. התיאטרון הוא תמיד – כפי שאמר זאת ברכט – בבחינת "ישחקו נא לפנינו", יצירה שבעצם מהותה טבוע משהו מן הבידורי-שעשועי. כלום ייתכן "לבדר" בהעלאת נושא כזה לפני קהל כזה, קהל היהודים בישראל?

התשובה לכל השאלות האלו אינה יכולה להינתן אלא במבחן המעשי-הממשי. והיא ניתנה, בהצלחה, על ידי הבימאי אברהם ניניו, שהעלה את הטקסטים של הוכהוט ביחס של קדושה אל הוד הנושא, בידיעה מעמיקה של הבמה, ברגש של מקצב מאופק בכל תמונה ותמונה ובמחזה בכללותו. הוא חבק את הנושא שלכאורה הוא מעבר לבימתיות ולהצגה, ועיצב אותו במסגרת בימתית נבונה, הולמת ומרשימה.

*

לא נעמוד כאן על מחזהו של הוכוהוט, שעליו כתבנו כבר כה רבות. נציין רק שתי נקודות

מבקרי חוץ לארץ טענו כלפי הוכהוט, שחיבר כעין "כרוניקה היסטורית", מחזה בעל אופי דידאקטי, שבו ביקש להוכיח בצורה מומחזת את התיזה שהסיק מחקירת מסמכים היסטוריים – דהיינו, כי אשמה מוסרית כבדה רובצת על האפיפיור פיוס ה-12, על שנמנע מלהרים קולו נגד טבח היהודים, וכי מחאתו הפומבית עשוייה היתה לבלום את טירופו המשתולל של היטלר. בעיני, כיהודי, אין מחזה זה "כרוניקה היסטורית" יבשה. למרות שהמחזאי מגולל יריעה דראמאטית-פסיכולוגית אצל שתי דמויות בלבד מבין שלל הנפשות הפועלות – והשאר אינם אלא בבחינת אורחים נכנסים ויוצאים – הרי לגבינו ה"היסטוריה" הזאת היא דראמאטית- רוטטת מאין כמוה.

והנקודה השניה: כל כמה שמוזר הדבר לגבי הנושא היהודי המובהק של המחזה, עומדים במרכזו דווקא שני נוצרים – הכוהן הקאתולי הצעיר ריקארדו פונטאנה, המנסה להניע את האפיפיור חשאת קול מחאה, וכאשר הוא נושא מתקווה, הוא מצטרף ליוצאים אל המוות באושוויץ; והפרוטסטנט, קצין הס.ס. קורט גרשטיין (אגב, מדוע קוראים לו ב"הבימה" גרסטיין, לפי ההיגוי האנגלי?), שהצטרף לס.ס. כדי לספר לעולם על מעלליו. אך גדלות הנפש של שתי הדמויות … כך. ואם משתוקקים אנו לראות את נושא השואה, באספקלריה תיאטרונית-אמנותית, בגירסה יותר יהודית – דומה, כי עלינו להתאזר בסבלנות עד שיקום מחזאי יהודי ויעמיס על כתפיו פרק טראגי זה מתולדותינו.

*

עוזר נאמן לבמאי ויוצר בזכות עצמו הוא הצייר יוסף קארל, שהעניק להצגה מסגרת תפאורתית עזת רושם, כשרקע הבמה הוא יריעה שחורה קודרת בלבד, ולפניה מתחלפים אביזרי ריהוט מועטים, הנותנים זיהוי למקומות העלילה.

עיבוד המחזה רב-הכמות של הוכהוט נעשה בידי בידי חנה בן-ארי, תוך שמירה נבונה על המשכיותו של הקו הדרמטי לאורך כל התמונות המקוטעות. תמיהה מעוררת רק העובדה, שדווקא בישראל העיבוד הוא "אפיפיורי" יותר מבמקומות אחרים – על ידי השמטת הקטע בו דן האפיפיור עם יועצו על עיסקות של מניות.

תרגומו של יהודה עמיחי הוא נאה ושוטף.

*

אם נפגמה הרגשתנו שאנו צופים בהצגה מצויינת, היה זה בגלל הרמה הבלתי-אחידה של המשחק. דבר זה גרם גם לירידה תלולה של המתח במחצית השנייה, בהשוואה עם המחצית הראשונה, וזאת דווקא בתמונות שנועדו להיות מעצם טבען תמונות השיא של ההצגה.

הדמות הבולטת בהצעה היתה דמותו של קצין הס.ס. גרשטיין, אותה גילם מישא אשרוב באיפוק חיצוני ובלהט פנימי. אלכסנדר פלג, בתפקיד כוהן-הדת הצעיר פונטאנה, גילם דמות שובת-לב ומלאת רגש, אך משחקו לא היה יציב לכל אורך ההצגה. דווקא בסוף, עת מתגלה גבורתו, שחה קומתו.

יהושוע ברטונוב בתפקיד יהודי מומר, החוזר לחיק היהדות בצד הגרדום הנאמי, הציג דמות מרשימה – לא פחות בשתיקתו מאשר בדיבורו. שמואל רודנסקי, בתפקיד הקרדינאל, היה מצוין בתמונת פגישתו עם האב והבן למשפחת פונטאנה, אולם אחרי כן, בעומדו לפני האפיפיור ניטשטשה דמותו.

שמעון פינקל, בתפקיד האפיפיור, לא נתן ביטוי ליובשנות ולציניות של זה ממלא-מקום-כרסטוס עלי-אדמות, יובשנות בגוף ובנפש, שנודעה בינתיים כה היטב ברחבי העולם. תפקיד קשה במיוחד נפל בחלקו של שלמה בר-שביט, בדמות ה"דוקטור", זה השילוב השטני של רוצח והוגה דעות כביכול; הדמות שהעלה היתה חיצונית גרידא.

*

תמוה בעיני סיומו של המחזה, כפי שביימו אברהם ניניו. קצין הס.ס. גרשטיין פושט את מקטרונו ובזאת חדל כאילו להיות איש ס.ס. ונהפך ל"אחד מאיתנו". האורות באולם נדלקים, כדי לבטל את המחיצה שבין הבמה והקהל; גרשטיין יוצא והבמה נסגרת במסך הברזל הכבד והמכוער, שנועד לשמש בתיאטרון למקרה של דליקה. בזאת ביקש הבמאי למנוע מן הקהל אפשרות למחוא כף ולחסוך לשחקנים את הצורך לחזור אל הבמה ולהשתחוות.

אולם תיאטרון איננו "מסכת" או עצרת זכרון. אם ירצה הקהל, ימחא כף; ואם לא ירצה – לא ימחא.  אך אין לכפות עליו מבחוץ את ה"זעזוע", שיטול ממנו את רצונו למחוא כף. אם ביקש כאן הבמאי "לשבור את המסגרת" של התיאטרון, כדי לפתוח פתח להתייחדות עם הנושא שהועלה, הרי עשה זאת בצורה חיצונית גסה, המחטיאה את המטרה.

*

למרות כובד הבעיות, ולמרות כשלונות בפרטים שונים – "ממלא המקום" הוא הצגה מרשימה, הממזגת חוויה נפשית עמוקה.