טכניקה אמריקנית – וציונות

"ערב מאושר בפארק אווניו" מאת יגאל מוסינזון ופיטר דאנוויר – בתיאטרון חיפה.

יש דבר בלתי רגיל אחד במחזה "ערב מאושר בפארק אווניו" – העובדה שהוא חתום גם על-ידי מיודענו הישראלי יגאל מוסינזון, וגם על-ידי אדם נוסף, בלתי מוכר לנו, ואין אנו יודעים למי לייחס מה מן הכלול בו.

אולי אין דבר זה בלתי רגיל – באמריקה. שהרי שם נהוג לא פעם להציג "יצירות" שנכתבו בשביל הבמה על ידי פלוני, לפי ספרו של אלמוני, לפי סיפורו של פלוני, לפי רעיונו של פלוני-אלמוני, ובסופו של דבר, כמובן, חשובה הטכניקה-של-העיבוד מן הרעיון הראשוני.

ואמנם, "ערב מאושר" תפור לפי מתכונת אמריקנית מובהקת של גיבוב פרקי עלילה "מרעישים", הצפים בתוך אגם של סנטימנטליזם ו"שמאלץ".

מה אין במחזה הזה? יש כאן נשיא חברה תעשייתית (שהיה בראשית דרכו, כמובן, שוער בבית בושת), שהינו יהודי ששמו כהן, אבל הוא מתבולל וקורא לעצמו קואן – והוא תורם למגבית (לא ברור על שום מה), וליום הולדתו הוא מקבל מברקי ברכה מ…ניקסון רוקפלר ודומיהם. סגנו של נשיא החברה הוא אמריקני ממוצא אירי, המרבה לשתות לשוכרה ומתגלה כ"ציוני" יחיד בחבורה כולה. בתו של מר קואן מתגלגלת תחילה בין אנשי הבוהמה הניו-יורקיים ואחרי כן בישראל (כן, באילת), וכאשר היא משאירה בניו-יורק מדען ישראלי "יורד", האוהב אותה ללא הצלחה. וחוזרת לניו-יורק עם טייס צה"ל – מספיקה היא בינתיים לעשות הפלה מלאכותית, לשם שינוי בשווייץ.

ויש לו, לקואן, חותן זקן, יהודי שומר מצוות, הבא להתארח בביתו ונמנע מלאכול את מאכלי הטריפה המוגשים שם; ויש לו, לקואן, משרת אנגלי, המקפיד על נימוסים כמו בן חצר המלכות, ודרך אגב מסתבר שגם עליו מעיקה איזו טרגדיה אישית קטנת-מימדים.

באמונה, יותר מזה לא היה איש מצליח להכניס לתוך שתי המערכות של מחזה. כל הגבב האווילי הזה – שסופו הציוני (הבת הסוטה חוזרת עם טייס צה"ל לישראל) הוא נואל לא פחות – מוגשת כהלכה מבחינת הכתיבה הטכנית; העלילה מתגלה בהדרגה, מכסה טפח ומגלה אותו אחרי כן, וסצנות רגשניות ומצחיקות מחלפות לסירוגין, לקראת ה"שיא", שבו מקבל המתבולל הקשיש את עונשו, ואילו הזוג האידיאליסטי הצעיר יוצא לחיים חדשים…

גם הבימוי של דוד לוין וגם התפאורה של יוסף קארל נעשו בשגרה, שלא היה בה כדי לעורר עניין.

בלט בהצגה מרדכי בן-זאב, שגילם בחן את דמותו של החותן הישיש, השומר – בדרך ליצנית במקצת – על "הגחלת היהודית". נתן מייזלר, בתפקיד נשיא החברה והאב המתבולל, התאמץ להציג דמות שמן הראוי להתייחס אליה ברצינות, אך הדמות לא הצדיקה את המאמץ. מרגלית סטנדר, בתפקיד הבת הנודדת ברחבי העולם הגדול ומגיעה לבסוף לישראל הקטנה, הציגה דמות חיצונית ושטחית, אחר שקיבלה על עצמה תפקיד שהוא לפי שעה למעלה מכוחותיה.

יוסי גרבר ניסה על-ידי סגנון מהוקצע לעצב את דמותו של האירי, המבין לרגשותיהם הלאומיים של היהודים והציונים. בשאר התפקידים הופיעו: אילן דר – מדען ישראלי "יורד", המחליט לבסוף "לעלות" שנית; נאווה שאן – אם המשפחה; יעקב באשי – המשרת האנגלי; ועזריאל אושרוב – טייס ישראלי.

במחזהו החדש, אותו הביא אלינו יגאל מוסינזון אחרי כמה שנות שהות בארה"ב, מצאנוהו עומד על אותה רמה רפרטוארית שטחית, שעליה עמד המחזה הישראלי ברובו בעת צאתו, כשהוא רק מוסיף לו מצד אחד טכניקה כתיבתית משופרת יותר, ומצד שני – עומס עלילתי מופרך ומגובב, ששום כותב ישראלי לא-אמריקני לא היה מעז להעלותו.