יצרים במתח גבוה

מראה מעל הגשר" מאת ארתור מילר, ב"הבימה" – עברית: אהרן מגד. – ההצגה: היי קילוס. – ציור ותאורה: ארנון אדר. – מוזיקה: גארי בארתיני. – תלבושת: עפרה בורלא-אדר.

ארתור מילר הוא אחד המחזאים הרציניים של אמריקה, בני הדור הצעיר. בישראל הוצגו כבר אחדים ממחזותיו: "כולם היו בני" (בקאמרי), שדן על הדילמה המוסרית של איש העסקים, ששלח ידו בעסקים בלתי כשרים בשעת המלחמה ובעטיים נתקפחו חיי חיילים רבים; "מותו של סוכן", ביקורת חריפה על מה שקרוי "דרך החיים האמריקנית", ביקורת שבגללה נחשב מילר במשך שנים לסופר בעל כוונות שמאליות מסוכנות בארה"ב; "ציד המכשפות" (שני מחזות האחרונים ב"הבימה"), על נושא אי הסובלנות ומסע הרדיפה שנערך לאחרונה בארצות הברית. כן קראנו את הרומאן שלו (שכמדומני לא תורגם עדיין לעברית) "המוקד", מעשה באיש אמריקני, נוצרי, שמראהו כמראה יהודי והוא עובר כל אותם שבעת מדורי גהנום שצפויים ליהודי – או לפרצוף פנים יהודי – שמעיז ומתיישב ברובע "הארי"; הוא מתאר את תלאותיו בעבודה, בחיי יומיום, עד למכות "הרטובות" שהוא סופג מיד שכניו, שמתאגדים בחבורה פאשיסטית של "חזית נוצרית" – נגדו, נגד איש נוצרי.
ב"הגשר" מעלה הסופר דראמה סוציאלית, חריפת סממנים, מרחישה ומרעישה. הנושא הוא האדם הקטן – שמייצג את המוני בני האדם הקטנים – הסובל, האדם שסופו להיות קורבן. קשה לומר, שמחזהו של מילר הוא טראגדיה. יצירתו עשויה כך, שהקורבן יותר משהוא מעורר חרדת זעם – מעורר הוא רחמים. הוא אינו גיבור טראגי, איש שנאבק עם הכוחות האדירים של העולם, אלא אחד מן ההמון, שנשחק בין גלגלי משטרנו וטובע במצולות העצבנות, ושאף היא – פרי משטר ימינו.
הקתרזיס של הטרגדיה דוחף אותנו להתעלמות מכל אותם דברים קטנטנים שדווקא אליהם מפנה מילא את מלוא שימת הלב, בהתכוונו ליצור דרמה סוציאלית, בעלת אווירת אמת. התוצאה היא, שאף על פי שאנו נהנים מן המחזה כל העת, הנאה אמנותית, ואף על פי שהמחזה כולו אמת – אין בלבנו תגובה מגובשת עם רדת המסך. האם צריך היה המחבר לקרוא בסוף למרד? כך היה עושה, אולי, אילו כתב את המחזה לפני שלושים שנה. אולם בימינו, בשעה שאפילו גופים חברתיים שהם מהפכניים על פי הצהרתם ומצעם, אינם קוראים להפיכה – כלום נדרוש הסקת מסקנות קיצונית כזאת מסופר? ולפיכך עולה בסיכומה של הדרמה החברתית – מבוכה חברתית. ואולם, אינני מעז לשלול את המבוכה הזאת. אין הוא מבוכתו של הסופר בלבד; אפשר היא מבוכת הדור כולו.
בסכמו את רשמיו על "מותו של סוכן" של מילר, כתב המבקר האמריקני אריק בנטלי: "האם הוא 'אדם קטן' כזה באשמת המשטר? או אולי הוא כזה מטבע ברייתו? וכיצד צריכים אנו להגיב על הדבר? צריכים אנו לרחם? או לזעום? או להגיב בערבוביה נפשית נרגשת?".
המחזה "מראה מעל הגשר", שבו מתמודדים כל העת מתח חברתי עם מתח עצבני, מתח של אווירה עם מתח של קצב – משאיר אותנו במבוכה, ב"ערבוביה נפשית נרגשת".
עלילת המחזה מתרחשת בשכונת עוני בברוקלין, שם חי פועל הנמל אדי עם אשתו ביאטריס, ועם אחייניתו קאתרין, יתומה שגידל אותה מילדותה. מארץ מולדתם הנשכחת, סיציליה, באים אליהם שני קרובי משפחה, מהגרים בלתי חוקיים – אחד מבוגר, שאשתו וילדיו גוועים במחלות וברעב בסיציליה העניה; השני צעיר, שנקשר בקשרי אהבה עם קאתרין. אולם אדי מתנגד להתקשרות זאת בתוקף, בבלי דעת שהתנגדותו התקיפה נובעת מאהבתו התת-הכרתית אל קאתרין חניכתו. מאבקו של אדי נגד אהבת הצעירים, כמיהת הצעירים להגשמת אהבתם, דבקותו של האח הבוגר במשפחתו – אלה אבני היסוד של המערבולת הטראגית, שבסיומה אומר עורך הדין של השכונה, אלפיירי, המלווה בדבריו את העלילה כולה: "ומתי יבוא היום בו נעקוב ונרחק מאותו מקום אפל, מאותו עולם שהיה לחורבות אבנים".
הצגת "הגשר" היא תעודת הצטיינות על בימוי קפדן ומשחק מחושב. מיד עם הופעת הדמות הראשונה על הבימה, יודעים אנו היכן אנו נמצאים, על פי הליכתו של האיש, על פי תנועת ידיו, שפתיו, על פי הפניית ראשו והצתת הסיגריה שלו. דיוק זה של פרטים, שבאמיתותם הדוקומנטארית בקטנות הם מחזקים את אמיתות העלילה בקוויה הגדולים – אינו פג לרגע קט. אט-אט מעלה הבמאי הייקילוס את העלילה לרמה גבוהה יותר של מתח; וככל שנדרכים ונרטטים עצבי הדמויות – באותו קצב ממש נדרכים ונרטטים עצבי הצופים, עד כי בסופו של המחזה בשלבי העלילה הברוטאליים הסופיים, המופה מוכן כמעט לפרוץ בבכי זעם ולהזיל דמעות של ריגוש, שמהן מצילות אותו מחיאות הכפיים הנלהבות שבהן הוא נותן תודה לעושי ההצגה.
דמות יציבה, רחומה, פקוחת עין לראות, אך חדלת אונים לעשות – מעלה לפנינו יהושע ברטונוב, בתורת פרקליט השכונה, שאינו מש כל הערב מן הבימה; עתים הוא מלווה את העלילה בדברי הסבר, עתים משתתף בה ועתים יושב בצד, כאחד הצופים.
מבצע שיא בדרכו על בימתנו השיג במחזה זה מישה אשרוב, בתור פועל הנמל אדי. הוא משחק "בכל עצמותיו": בפיו ובעיניו, בדיבורו, ואף בבוהני רגליו – הכל מכוון להדגים, להסביר ולשקף את הטירוף המיני שמתחיל לחלחל בו ואשר מביא אותו למעשים שאין מהם דרך חזרה.
בקצה השני של סולם המתח עמד נחום בוכמן, במשחק מצוין של גולמיות, של לב שהוא מלא רגש בעוד שהפה אינו מסוגל לתת מבע לרחשי הנפש; דייג אוהב משפחתו, פתאטי בכאבו, מחריד בזעמו.
שושנה רביד, בתורת קאתרין הצעירונת, העלתה את שלל גוני הילדותיות החולפת והבגרות שטרם באה, את רחשושי הבושה שמפנים מקום לתקיפותה של אשה שעומדת לראשונה על זכות בגרותה. שושנה דואר, כאשתו של אדי, עיצבה דמות של אשת פועל, שאין לה פנאי וכוח להיות רכת לב, אף אם לא חסר לה רצון טוב, אשה קצת קנטרנית, קצת סכסכנית וקצת פייסנית, ובסך הכל – טובה בדרכה שלה. ליוסף בנאי, שחקן צעיר וסימפאטי ובעל נתונים מצוינים בתווי הפנים שלו, ניתן תפקיד מכובד של האח הצעיר, הנבדל מכולם, הבלונדיני (כמו עוף לבן אגדי בקרב חבורה של שחורי שיער ובלורית), שופע חן וכובש לבבות (שמזכיר מבחינה סכימאטית את "הדור מאלסקה" האגדי, במחזהו הקודם של מילר, "מותו של סוכן"); אולם בנאי הציג (אולי בפקודת הבמאי) סתם "נער מן השכונה"; ולפי ראות עיני, למרות משחק מתקבל על הדעת, לא מיצה כל אשר טמון בתפקידו.
יצויין, כי גם בעלי התפקידים הקטנים, שלרוב הופעתם בהצגות מפריעה את הרושם הכולל, גם בגלל אי ידיעתם במשחק וגם כנראה בגלל יחס של הזנחה מצד הבמאי – תפסו הפעם את מקומם בכבוד והשתלבו שילוב מוצלח בהחלט עם השחקנים בעלי היכולת, שהעלו את עיקרי העלילה. נראה לי, שגם כאן מורגש שהבמאי לא משך ידו מקטון הפרטים.
תרגומו של אהרן מגד הוא שוטף, עשוי בלשון הדיבור. התפאורה הנאה, מעשה ידי ארנון אדר, בנויה בכמה וכמה חלקים נפרדים, בסגנון ריאליסטי, תוך קימוץ אמצעים.
ובמסכת זאת, שכמעט כולה טוב, יורשה לי להעיר כמה הערות צדדיות: דומני, שמישה אשרוב צריך קצת להזקין את עצמו באיפור; כי במחצית הראשונה של המערכה הראשונה אין הצופה יודע כמעט, איזה "דוד" הוא לקאתרין; דוד מסוג "אני לדודי ודודי לי", או מן הסוג שצריך לבקשו: "דודי, הגידה לנו כן".
הבמאי שכה הצליח בבימוי, כתב גם דברי הקדמה בתוכניה. אילו תרגמו דבריו לעברית, ולא לאיזו שפה שדומה אמנם לעברית בצורת אותיותיה ובכיוון הכתיבה מימין לשמאל, אבל כאן נגמר הדמיון ועל כן תוכנה לוטה ערפל – ייתכן שהיינו יודעים קצת יותר על מה שביקש להשמיענו.
המוסיקה של גארי בארתיני היא נאה. אולם הצופים נאלצים לסבול את תעלולי מתקן השידור של "הבימה", שבחלקו הגדול קולו – כדברי מארקו במחזה – "רם מדי! רם מדי!" וכשהוא איננו "רם מדי", הוא צרוד, ובשני המקרים הוא "מכסה" את דיבורם של השחקנים, בעיקר לגבי צופים שיושבים בשורות מרוחקות. האם "הבימה" אינה מסוגלת להתקין מנגנון שידור מוצלח, כגון מנגנון ההקלטה והשידור הנפלא ששמענהו בהופעת מארתה גראהאם?
לא קל לפסוק, אם "הגשר" הוא דראמה סוציאלית בעיקר, שענייני העוני וחיי המצוקה בשכונה ברוקלינאית ובסיציליה כאחת, או דראמה פסיכו-אנאליטית בעיקר, שעניינה סערת היצר בנפש האדם באשר הוא. יש כן ללא ספק משניהם גם יחד. אבל קל לפסוק שזהו מחזה טוב והצגה מצויינת. טובה ממנה לא ראינו ב"הבימה" זה זמן רב.