כל בו, עם מוזיקה וריקודים
"פנדרי הגיבור", איפוס עממי מאת זלמן שניאור, ב"הבימה"

בימוי ההצגה: שמעון פינקל. – הצייר: משה מוקדי. – המוזיקה: מרק לברי. – כוריאוגרפיה: רות האריס.

שואה ומהפכת תחייה עברו על העם היהודי בתקופתנו. במהפכת התחייה קם לנו דור חדש, דור של אנשי קומה זקופה, אנשי מעשה, דור שני לחלוצים וראשון לילידי מולדת חופשיים. בשואה אבד לנו המון ערב רב של יהודי רוח, יהודי אוויר, יהודי סחר-מכר וגם של "יהודים גרומים ומוצקים – כדברי ז. שניאור – עם מגפיכם הכבדים ועם חוטמכם הרחבים והשזופים, כשל אריות … עגלונים, טבחים, סבלים, בנאים … בכפות דוב מיובלות ושרוטות הייתם מטילים משאות אימה, שקי קמח מפרכי גוף, ארגזים מלאים ברזל, ערימות עץ וקופות אבן … במחי כף אחד מכניעים הייתם סוסים משתוללים, אשר התקוממו לפרוק רסן … 'עמי הארצות' היו מכנים אתכם …".

מה טוב היה איפוא, ללכת ולראות בעיבוד בימתי את נר הנשמה לדור הפלגה הזאה, שהקימו משורר בעל זכות מימים עברו. היינו דרוכי ציפיה, שבמקום (כדברי המשורר) "ספרות אמריקה מסוימת, חולנית וקלוקלת, עם שיכורים ונואפים ומשוגעים למחצה", שבהם "הקש נאכל מהר, ולא נשאר אלא עפר ואפר, שעמום וטעם רע בפה". – נראה איפוס על אנשי "מקווה הדם הבריא ואוצר מאווי ארץ … המתגעגעים לחיי שדה וגן". ומה צר לנו, שכתום המחזה, היתה לנו הרגשה, שראינו הרבה נואפים ומשוגעים למחצה, ולא נשאר לנו אלא – טעם רע בפה.

*

החזיון נפתח בבמה חשוכה ועליה עולה המשולח מ"הדיבוק" … סליחה, רציתי לומר סבט וויטק מ"פנדרי"; הוא מבכה את דור ה"פנדרים" בריאי הגוף, שהיו ואינם עוד. אחרי נאומו נדלקים אורות על הבימה ולפנינו נערך מחול מתוך "האמריקני בפאריס", סליחה, רציתי לומר – "האמריקני במוסקבה" … אחרי כן מתחילה העלילה להתגלגל: מגישים לנו מנה של צחוק שלום עליכם וגם טיפין של דמע גולדפאני, אנו נכנסים לאווירה גורקאית של מרד וכלא, אחרי כן יוצאים משתתפי המחזה במחול הקבצנים של "הדיבוק", סליחה – של "פנדרי"… והמעגל יכול להתחיל מחדש ולחזור חלילה …
בהקדמתו מתלונן המשורר זלמן שניאור, שהתיאטרונים בארץ מציגים "כל הנוצר בארץ, ואפילו קלולל וקלוש וחסר כשרון". אמת היא; בעוונותינו הרבים, חייבים התיאטראות שלנו להציג מחזות עבריים מקוריים, גם אם אינם בעלי רמה (אבל יש לזכור: היו לנו גם כמה וכמה מחזות, שכלל וכלל אין להתבייש בהם; וימים אחרונים אלה יעידו !) – כדי לעודד, להדריך, לפלס דרך. אבל למרבה הצער, גם בעל הטרוניה הזה, שהביא לנו את מחזהו "בביום החדש והמעובד שלי, אחרי שכבר עלה בהצלחה על בימות ווארשה, ניו-יורק ובואנוס איירס" – נמנה עם קבוצת אותם מחזות מן "הנוצר בארץ, ואפילו …" – שאנו מציגים אותם על בימותינו, מתוך סנטימנט יהודי והרגשת חובה להעלות יצירה מקורית, שעולם הנושאים בה הוא יהודי, "ואפילו" הוא חסר מבנה מחזאי ומתח דרמטי, בנוי קטעים-קטעים ויוצר דמויות לא תלת-מימדיות. המשורר הבשר-ודמי שהסתפק בימי גדולתו ב"יד ענוגה היתה לה", נזקק בימינו לכל ליטרת הבשר החושקת-החומדת, ואף על פי כן עולות לפנינו דמויות, שיותר משהן חיות, הן גילום של סמל רעיוני, שהלבישו לו מלבוש מילולי.

*

מחזה זה, שהוא בעת ובעונה אחת דרמה וקומדיה וטרגדיה ואפופייה – לא ייפלא, שגם הבמאי שמעון פינקל לא מצא בו ידיו ורגליו. כשם שאין אווירה במחזה, אין גם נשימת אווירה ארוכה בבימוי. קיבלנו מזון ריאליסטי בעיירה היהודית, מזון סימבוליסטי בכלא הרוסי ומזון אקספרסיוניסטי בבית הדין – וקשה זאת לעכל.
הצייר משה מוקדי בנה לנו כיכר של שוק בעיירה, שיש בה הרבה יתרונות בימתיים, והיא מתאימה למשחק ולריקודים על כמות שונות, אבל יש בה חסרון רציני אחד: היא אינה נראית לנו לא דומה לכיכר של שוק בעיירה ואף לא מעוררת אסוציאציה עמה.
הכוריאוגרפיה של רות האריס העבירה חומרי יסוד רוסיים בכור ההיתוך האמריקני. לא נראה לי, שזהו הליווי הנאות לאיפוס עממי יהודי.
המוזיקה של מרק לברי ערבה לאוזן.

*

את הנטל הכבד של נוח פנדרי נשא על כתפיו נחום בוכמן. היה עליו להציג גברתן בעל איברים, שמתעלס עם כל ה"שיקצות" בכפר, ואף עם "הפריצה" עצמה, ואף על פי כן בחור נחמד הוא ואף אוהב אהבה עזה ואמיתית את מרי, בת העגלון. הוא מילא את משימתו באופן מתקבל על הדעת, אם כי למרות גמגומו ולמרות הקטטות שבהן יצא כמנצח – לא נשתכנענו שדמו של גיבור העיירה היהודית זורם בעורקיו. מרים זוהר, בתור בת יהודיה, ושושנה רביד, בתורך "שיקצה"תעירה – הפגינו יכולת, אולם לא ניתן להן "לנגן" אלא על מיתר אחד בלבד – מיתר האהבה אל פנדרי; וכידוע, מיתר אחד עדיין אינו עושה כינור. חיים אמיתי בתור סנדר העגלון, ותמר רובינס, בתור סנדראית אשתו – היטיבו להציג דמויות של עיירה יהודית, על פי השבלונה הטובה והמקובלת אצלנו. דוד ורדי בתור "הנגיד החדש" וחנה הנדלר בתור אשתו – עשו להחייאת ההצגה, בכשרונם הקומי והמרענן. שמואל רודנסקי, בתור קושקה "שלהבת", שהוא היהודי המנוול בעיירה, היה יותר מדי סימפטי. השוליא שלו, יצחק ברקת, העלה דמות חיה ומגוונת אם כי מוטב לו להנמיך מעט את הנימה של ההיסטריה. דבר זה אמור גם לגבי משחקו של אברם אבירם, בתפקיד הקצב, שצריך גם לשקוד על טיהור מבטאו. במשחק אלגנטי ונעים הינה אותנו שלמה בר-שביט, בתור שפטלי הגנב. שלמה ברטונוב, בתור אסיר הפוליטי חאצ'י, צריך לכבוש את יצר-הדיקלום שלו ולטפח יותר את יצר המשחק. ארי קוטאי, בתור סבא וויטאק, לא היה "בעורו" בתפקיד סולו של ה"משולח", אבל היטיב לשחק בשעה שהיה מעורב בעלילת המחזה. שלמה ברוק, כראש המשטרה, היתווה לפנינו סקיצה גרוטסקית טובה.

*

יתכן, שלא חסר בארץ קהל, שיילך לראות את "פנדרי" כדי להזיח שם דמעה ולהצטחק בצחוק, לראות "תיאטער-שפיל" על נושא העיירה, שהיתה ואיננה. בארצנו יש גם קהל רב שהולך לראות סתם "שפיל", שאפילו אין בו כמעט שום "תיאטער". אבל "הבימה", שבימים אלה העיזה העזה גדולה והצליחה הצלחה גדולה עם העלאת "מדיאה" – חייבת לדקדק יותר במעשיה ולכלכל את מעשיה ביתר תבונה.