כל העולם במה מסתובבת

הצגת "חלום ליל קיץ" לשקספיר – בתיאטרון העירוני חיפה.

במות התיאטרון בארצות התרבות של העולם נרתמות לחוג את שנת ה-400 להולדת ויליאם שקספיר, מגדולי ענקי התיאטרון. בישראל צויין תאריך זה עד כה רק בקול דממה דקה – דומני שרק על-ידי ערב אחד של הרצאה עם הצגת קטעים משקספיר – עד שבא כעת תיאטרון חיפה ונטל על עצמו את ראשית הפרעון של חוב תרבותי זה.

המחזה שנבחר, "חלום ליל קיץ", איננו נמנה עם עזי הרושם ביצירתו של שקספיר. זוהי תשלובת קלילה של עלילות אהבה, סיפורי אגדה וקטעים הומוריסטיים-עממיים של "תיאטרון בתוך תיאטרון". אולם החומר הגולמי של שקספיר – הטקסט שלו – הוא גם כאן כה עשיר ומלא תוכן, שאין למעשה סוף לאופני הפירוש בהם אפשר להציגו. מסתבר, כי התיאטרון החיפני החליט להציגו על דרך הפופולאריזציה הקיצונית, כעין ערב-שעשועים להמונים ולנוער.

*

עם התחלת ההצגה נשמע פרק ארוך – ארוך מדי – של מוסיקת "חלום ליל קיץ" של מנדלסון. אחרי כן נפתח המסך ואנו רואים תפאורה מרשימה של הצייר השווייצי תיאו אוטו: מסכים מחוספסים, המציינים חומות ארמון באתונה. אולם מיד אחרי הפתיחה הזאת מפתיע אותנו תיאו אוטו – לא לטובה – בתפאורות, שבהן מורכבת חלוקת היער הקרובה מעצים כביכול-ממשיים, עשויים חומר פלאסטי נוצץ, בעוד שחלקת היער הרחוקה מצויירת על יריעות ארוכות של חומר פלאסטי שקוף, תלויות ממעל. התפאורה הזאת עומדת על במה, שחלקיה השונים מסתובבים, עתים יחד, עתים חלק לימין וחלק לשמאל, עד שנוצר רושם כללי של מכאניזמים מסתובבים ושל פלאסטיקיאדה נוצצת, תוצרים כה אופייניים – וזולים מבחינת ערכם האסתטי – של אמצע המאה ה-20, עד שאין למצוא כל נקודת-מגע ביניהם לבין עולם האגדה היווני-כביכול, שעליו נסב המחזה, או לבין עולם התיאטרון השקספירי.

בימויו של יוסף מילוא בנוי כולו על מפגן חיצוני של תנועת אדם ועצמים, צבעים וניצנוצים, כשהוא מעלה שוב ושוב על הבמה קבוצות של פיות, לבושות בגדי סטרץ' ועוטות צעיפים שקופים בכל גוני הירוק, הוורוד והצהוב, המציגות פרקי מחול בביצוע חובבני.

*

למה אפשר לצפות בהצגת מחזה שקספירי קליל כזה? בראש וראשונה להגשת הטקסט השקספירי בהיגוי טוב ובמשחק טוב.

בהצגתו של יוסף מילוא הושמו כל הדגשים בתנועה הבימתית הגדולה, הכללית, המתנועעת והמסתובבת, עד כי דרוש היה שחקן בעל שיעור-קומה גדול במיוחד, שיכול היה לפרוץ ממערבולת זו ולהגיש משהו אישי. כיוון ששחקן כזה לא נמצא, הוקהה רושמו של רובו של הטקסט, בתרגומו העברי הנאה של ט. כרמי.

המשחק באותם חלקים של המחזה, הנסבים על עולמה של אתונה ועולם האגדה, היה חיוור עד חוסר עניין. רעננות הורגשה רק במשחקם של בעלי המלאכה, בני העם, ה"המשחקים תיאטר" בתוך מסגרת ההצגה. משל בכיפה יעקב בודו, בתפקיד האורג, שמעשה-קסם הופכו לחמור, ומעשה קסם נוסף מחזירו לדמות אדם. והיטיבו לשחק לצידו נתן מייזלר, בתפקיד הנגר ו"במאי" הצגת החובבים, מרדכי בן-זאב בתפקיד החייט, ויוסף באשי בתפקיד מתקן המפוחים. מרדכי ארנון, בתפקיד השדון השובב פוק, כירכר וקיפץ בלא הרף, אך לעתים רחוקות בלבד שיווה זיק של אנושיות לשובבותו החיצונית.

*

בסוף ההצגה אומר פוק: "אם חטאנו חטא לטעם, אל בזעמכם הפעם". טוב, יהיה כך.