מגוון ביקורות תיאטרון
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.

כמה וכמה בצוותא

מבורת התיאטרון הישראלי לא צמחה בטרקלינים בלעדיים של שכבת עילית מצומצמת אם אמנם קיימת "מסורת תיאטרונית" אצלנו, הרי היא צמחה ב"בית עם", שככל שהיה גדול יותר, כן יהיה "טוב" יותר, משום שהעממיות והחלוציות, השוויונאות והחדירה לכל רובד האוכלוסין, היו חזות הכל.

אל המסורת הזאת, הנעוצה בתת-ההכרה החברתית, הצטרף במרוצת השנים התחשיב הכלכלי, שגרס, כי הצגת תיאטרון צריכה כאלף צופים, מטעמי כדאיות – וכך קרה, שבישראל לא היה לנו כמעט "תיאטרון קטן", בעוד שבחוץ לארץ התקיימו הצגות התיאטרון ברובן באולמות קטנים ובינוניים – בין אם עתיקים ובין אם חדשים – שהכילו בין 300 ל-600 צופים.

ההבדל החשבוני – יש לו משמעות אמנותית. היינו עדים לכך אצלנו בזמן האחרון, כדוגמה בולטת, כאשר הצגת "וירג'יניה וולף", שזכתה להצלחה גדולה ב"אולם הקטן", הועברה לאולם הגדול של "הבימה" – ושם נהפכה כמעט לכשלון (ולא רק בגלל התנאים האקוסטיים הירודים של האולם). יש מחזות והצגות, שבאולם קטן הם "מגיעים" אל הקהל, ואילו באולם ענק הם נעדרי הד. יש, כמובן, גם שחקנים מסוג אחר, שנוכחותם ההרואית או הקולנית עלולה להחנק בממדיו המצומצמים של אולם קטן, והם משוועים למרחב.

דומני, כי תיאטרון "זוית", היה הראשון, שהפך את הבמה הקטנה ואת האולם הקטן לעניין כמעט עקרוני בפעולתו, ואין לי ספק, כי "עקרון" זה תרם במידה רבה להצלחתו, הן בתחום הרפרטואר והן בתחום הביצוע. בזמן האחרון מורגש בתל-אביב קיומה של במה תיאטרונית אחרת, במה לא-קבועה, שבכל זאת היא מעוררת לא פעם יותר רושם והתרשמות מן הבמות האחרות – מועדון "צוותא" בתל-אביב.

אם התייחסתי תחילה בהסתייגות מסויימת למופעים התיאטרוניים הארעיים במועדון זה, מופעים שלא היו אלא חלק מפעילות תרבותית מסוגים שונים, הרי עתה הגעתי לכלל דעה, ש"צוותא" נהפך למדגרה חשובה מאד של חיי התיאטרון בישראל, לא רק בלל המחזות שהוא מעלה, ולא בגלל השחקנים שהוא פותח לפניהם את שעריו, אלא בגלל הקהל הרענן, הזורם לאולם הזה, אם בשעות הערב ואם בשעות שאחר חצות, מוכן לשבת על כסאות לא נוחים, לסבול מאיוורור ל-משופר, לחזות בבימה לא-מקצועית מבחינת המיבנה והתאורה – ולהתבשם בחוויה תיאטרונית אמיתית.

 

בין שורת ההצגות שהעלו ב"צוותא" בחדשים האחרונים, רואה אני את "מיקלווד", – "מחזה לקולות" מאת דילאן תומאס – כיצירה הדראמאטית-הפיוטית המעניינת ביותר שהועלתה במועדון זה. ההצגה הועלתה על ידי "בימת הקיבוץ", המציגה אותה בשתי משמרות של שחקנים בשתי משמרות של שחקנים ובשני בימויים: ביצוע "סדנת העמק", בהדרכת גיורא מנור, ובביצוע "סדנת הנגב", בהדרכת ארנון תמיר.

הביצוע הוא, כמובן, חובבני, כפי שניתן בהכרח לצפות מידי שחקנים שמקצועם הוא להיות "חבר קיבוץ". אולם הבמאי גיורא מנור (שאת הצגתו ראיתי) הצליח להוציא משחקניו את המיטב, בלא יומרה מקצוענית מסוכנת, ותוך מיצוי הטקסט הנפלא מאין כמוהו, שתורגם תרגום מהוקצע, פיוטי ונאה על ידי אריה אהרוני (אף הוא חבר קיבוץ).

 

אם לסקור את דרכו התיאטרונית של מועדון "צוותא", דומני, שאת המעשה החשוב ביותר עשה, כאשר הציג את "סיפור אוריה" מאת בנימין גלאי. מחזה זה, הכתוב בסגנון מודרני של אי-רציפות מבחינת הזמן והמקום, מושך חוטי הקבלה בין מעשה דוד ואוריה החתי לבין סיפור דומה בתכלית, שקרה באחד ממלכי האצטקים. המחזה בויים, בסגנון של ערב קריאה, על-ידי גרשון פלוטקין, שהשתתף בו עצמו, יחד עם שושנה שני, אורי זוהר, עודד קוטלר ואברהם מור.

מתן אפשרות של "הופעה לפני הקהל" למחזאי ישראלי, שכתיבתו איננה בדרך הסלולה, ואשר התיאטראות שלנו אינם מפנקים אותו – זהו מעשה נאה ונכון, שהוא לכבוד ל"צוותא".

 

ההצגה הטובה ביותר מבחינת המשחק, שהועלתה ב"צוותא" עשרות פעמים, בהצגות שלאחר חצות – נקראת "על חיות ואנשים" ומורכבת משני מערכונים ארוכים. המערכון הראשון הוא "דין וחשבון לאקדמיה למדעים", מאת פראנץ קאפקא, בתרגומו של ישורון קשת. זהו למעשה מונולוג ארוך של קוף, שהגיע לדרגת תבונה אנושית, והוא מספר את קורות דרכו מן הג'ונגל עד ל… אקדמיה. זלמן לביוש מגיש מונולוג זה ביכולת וירטואוזית מבריקה, כשכל אוצר תנועותיו ומחוותיו הוא מין מיזוג מרהיב – וגם מפחיד – של קופיות ואנושיות.

המערכון השני בערב זה הוא "סיפור גן החיות" מאת אדוארד אלבי, בתרגום ט. כרמי. כאן מופיע ז. לביוש בתור במאי, המוליך את שני שחקני המערכון, עודד תאומי ויהודה פוקס, לביצועים מבריקים, ללא ספק מן הטובים שעשו אי-פעם.

הצגה אחרת, שבה ניתנה לשחקנית אפשרות של כעין הופעת יחיד בלתי – רגילה, העלה "צוותא", בארחו את "הוי הימים הטובים" מאת סמואל בקט, בבימויו של ראובן מורגאן. השחקנית סטלה אבני גילמה כאן את דמות האישה, העוסקת בכל הקטנות והקטנטנות של היום-יום, בעוד שערימת חול, שנשפכת לגבעה מכסה אותה אט-אט, עד לכיליונה. זהו מחזה מודרניסטי מרעיש ומזעזע, שסטלה אבני, בסיועו של א. תימא, הצליחה להגיש כהלכה.

 

ברחוב צדדי, בתל-אביב, בקומת מרתף, בלי סידורי הנוחיות של "אמצע המאה העשרים", אפשר לראות עתה לעיתים קרובות תיאטרון רענן וגם טוב. זה משמח. נשמח עוד יותר, אם נראה תיאטרון רענן לא רק שם.

כמה וכמה צוותא 4 יולי 1966