כתמי צבע

"הנסיכה האמריקאית" מאת ניסים אלוני ובבימויו – ב"תיאטרון העונות"

לכאורה, זהו מחזה בלשי: הוא מתחיל בחקירה משטרתית, בה נאשם בחור חביב, הגם תמהוני במקצת, ברצח אביו "מלך לשעבר של מדינת "בוגומאניה", שממנה גורש וגלה אחרי המהפכה; ולכל אורך שתי מערכותיו אנחנו נעים, על פסי תחזיר ("פלש-בק"), לקראת פיענוח תעלומת הרצח, שפתרונה הוא – סימן שאלה אחרון (בהצגה זו), גדול ואימתני כמו החיים עצמם.

לכאורה, זהו מחזה פסיכולוגי אף סנטימנטאלי: מלך זקן גולה, שאינו משלים עם גלותו ואינו מוותר, בלבבו פנימה, על ייחוד מעמדו, חי בגלות דרום-אמריקנית עם בנו, בן-מלך גולה-לא-גולה, יליד זמננו, אוהב-שונא, מרחם-מתאכזר – בן, המבקר כסדר, כמו אביו, אצל אותה פרוצה מאצל תחנת הרכבת, שמחירה שלושים פזות, ושניהם מתאהבים בה, מאריטה זו, ונאבקים על כיבושה לתמיד.

לכאורה, זוהי סאטירה, זוהי טראגדיה, זוהי גרוטסקה, זהו חלום דמיוני, זהו משחק-ילדים תיאטרוני – זהו "ציור חופשי". בדומה לאותו "צייר חופשי", העומד מול בד חלק ומתיז עליו בתנופה כתמי צבע מתוך שפופרותיו – כך מטיל נסים אלוני לתוך רקמת מחזהו קטעי פעולה לצד פירורי מחשבה, אמרי חכמה לצד "חכמות", רעיונות לצד הלצות, פרקי עלילה לצד פרקי אי-עלילה, סצינות של הפנמה ליד סצינות של מהתלת-משובה תיאטרונית.

ואין זה משנה שלכתמי הצבע אין כביכול תוכן, בעוד שלקטעי המחזה יש מן-ההכרח תשתית מילולית נושאת-תוכן. כתמי צבע וקטעי עלילה ומחשבה, שניהם הם חוויה למי שנכון לקלוט סוג זה של חוויה. חוויית פסיפס צבעוני – ותו לא.

מחזה "הנסיכה האמריקאית" בנוי על שלוש דמויות בלבד, המגולמות על ידי שני שחקנים: יוסף בנאי, בתפקיד בן המלך; ואבנר חזקיהו, בתפקיד המלך והשחקן. את החסר ממלאים "קולות" של כמה נפשות, הנשמעים מתוך רמקול.

יוסי וחזקי – לא הפתיעו: הם היו מצוינים, כפי שיכול היה לצפות כל מי שעקב אחרי כשרונם המתגבש והולך בשנים האחרונות. יוסי – במשחק מאופק ועצור, שפרוזאיות וליריזם משמשים בו בערבוביה; חזקי – בתנופה גרוטסקית רבת-גוונים. אלה שני שחקנים, המסוגלים לשאת על כתפיהם מעמסת הצגה של ערב שלם.

יוסל ברגנר, הצייר-התפאורן המחונן השתלב ביצירת הערב הזה בהעלאו שניים-שלושה עצמים בלבד (כס מלכות, כתר, סוס) ובמשחק נאה עם פרוכת – אך רישומו בערב זה אינו ניכר במיוחד.

ניסים אלוני, כבמאי, לש באותה משובת-משחק חופשית את מאטריית הבימוי כמו את מאטריית הכתוב. אין ספק, שהוא במאי-מלווה ובמאי-פרשן מצוין ליצירתו סתומת הפירושים.

בסיכום – נחזור אל משל "הציור החופשי". הצגת אמן, המתיז כתמי צבע על בד חלק, עשויה להיות מעניינת בחדר לא גדול, לפני קהל מצומצם של שבעי אמנות וצמאי חידוש. אך "הצגה" כזאת תתמסמס כליל אם תתקיים לפני אלפים למשל, ב"היכל התרבות". אני, כשלעצמי, איני רואה בהתזת כתמי צבע אמנות שלמה – כלומר, יצירה בעלת גיבוי ומשמעת, שמעצם היותה מכוונת להמונים היא חייבת לשאת עמה בשורה מובנת וקולעת לפחות לגבי אותם "המונים" שאוהבי אמנות.

כך גם המהתלה הרצינית, התיאטרונית האוואנגרדית, הקרויה "הנסיכה האמריקאית". יש בה הרבה כתמי צבע ססגוניים, דבלולי מחשבה ועלילה, שחוק ודמע וחוויה. אולם זהו רק כעין תרגיל שאניני-טעם ויודעי ח"ן יתבשמו ממנו, תרגיל לקראת יצירה תיאטרונית מגובשת וממושמעת, מיועדת ומובנת לקהל התיאטרוני הרחב-מעצם-טבעו – יצירה שלה אנו מצפים עדיין מידי ניסים אלוני.