להיות או לא להיות

בימים אלה עבר עלינו לטובה חופש חג הפסח. וזמן קצר לפני כן חופש ימי פורים. ועדיין זכורים לנו גם ימי חופש חנוכה …ובכל חופש וחופש, ימי שמחה לילדים, צצות כפטריות הצגות לילדים. נראה, שבתי התיאטרון – וגם מארגני תיאטרון למיניהם – גילו דבר שקרוי "הצגת קופה לילדים"; בדבר זה כשלעצמו אין שום רע, לולא העלו בכמה וכמה מקרים הצגות שקופה של שרצים תלויה מאחוריהן.

*

תיאטרון ילדים חייב לעמוד באותם מבחנים שבהם בוחנים תיאטרון של מבוגרים. ומבחן ראשון – הוא הרפרטואר.

לא אעמוד כאן, כמובן, על הצגה שנערכה באחת מערי השדה בארץ, ואשר נקראה "מבחרי סיפורי אנדרסן – עליזה בארץ הנפלאות". אין אני יכול גם לשפוט על כל הצגות הילדים שהוצגו לאחרונה, בגלל הסיבה הפשוטה, שאל רובן לא הוזמנו המבקרים (האם הניחו המארגנים מראש, שמעשיהם הם "מתחת לביקורת"?). ועוד: ברור לי, שפסק הדין הסופי בסוגיה זאת צריך לבוא מידיו של מחנך שמלאכתו בכך. אולם גם אני, שהדיוט הנני בענייני חינוך, נדהם ותמה, למשל, בשעה ש"הבימה" רואה טעם להציג בהצגות לנוער את "פנדרי הגיבור", המשופע במעשי אהבהבים ורמזי זנונים.

בדרך כלל ישנה בשטח הרפרטואר נטיה להיזקק לסיפורי האחים גרים דווקא, אעפ"י שסיפורים אלה מצטיינים לרוב בעלילות אכזריות ומזמרות שיער, שנועדו מלכתחילה, כידוע, לסמר את שערותיהם של איכרים תמימים (אבל מבוגרים!) בני המאה שעברה. אחת התוצאות היא, למשל, שאמהות רבות לא ידעו כיצד להרגיע את ילדיהן אחרי המורא שנפל עליהם בהצגת "הכיפה האדומה", שם ראו גם רהו את אכילת הסבתא על ידי הזאב. גם בהצגת "היפיפיה הנרדמת", שמעלה אותה להקת הנוער הקבועה של "אהל", נסבה כל העלילה כולה על שלל מעשי אכזריות ו"הסוף הצודק" הקצר אינו משנה דבר. מיד בהתחלת המחזה הזה עולים מושגים ותופעות, שהילד הרגיל לא נתקל בהם במהלך חייו הרגילים. תוך דקות אחדות אחר עלות המסך ביקשה ילדה קטנה, שישבה בקרבתי, הסברים מפי אמה: מה זה יתומה? מה זה אם חורגת?

רפרטואר של ילדים, האם מטרתו היא להקנות מושגים אלה לילד?

כאשר באתי להצגת "תום סוייר" למארק טווין, בחסות הסתדרות המורים והגננות – הנחתי מראש, שיסתתמו כל טענותי בדבר חינוך וקריטריון חינוכי. אבל תקוותי נכזבה. תחת להדגיש את הווי החיים העצמאי והחיובי של ילדים, עטרו שם הילת זוהר למעשי קונדס מרושעים בהחלט של פרחח קטן, שמציק לחבריו ומנצל אותם, בז לגדולים שאוהבים אותו ומשתולל לתיאבון. תום סוייר הוצג כ"גיבור", אשר "מסדר" את כולם, את מחנכיו, את מוריו, את נערי חבורתו; כלום זו הדוגמה שהסתדרות המורים מעלה לפני ציבור התלמידים הקטנים?

*

שאלה אחרת, שצריך להקדיש לה במקום תשובה – השלכתי את הספר. אולם כשיושבים באולם התיאטרון, אי אפשר "להשליך" את ההצגה, ולפעמים זה חבל.

שאלות הילדים בענייני לשון, שהפנו אל הוריהם, היו קנה מידה להתאמת המחזה מבחינה לשונית. ילדה אחת שאלה: "מדוע הוא אומר 'כרס' ולא 'בטן'?" (חי נפשי, אני עצמי אינני יודע מדוע).

הטקסטים השונים אינם בידי, אבל זוכר אני לפחות "פנינה" לשונית אחת מתוך "היפיפיה הנרדמת". הנסיכה תעתה ביער, היא מיואשת ושואלת את עצמה (בערך): "האמנם נגזר דיני לכליון בימי עלומי …?". אז מופיע הצייד, שליח המלכה האם החורגת ואומר באוזניה: "במצוות המלכה, עלי לחסל אותך". הנסיכה מתחננת: "אנא, חוסה נא, אישי הטוב והרחום, אל תחסל אותי …"

*

אפשרויות אין סוף פתוחות לפני הבמאי בשעה שהוא מעלה הצגה לילדים. לפניו קהל רגיש ביותר, שמוכן להשתתף בכל לבבו ובכל מאודו בעלילה שתועלה לפניו. זהו קהל עשיר דמיון ומעוט נסיון. הבמאי משול לאוטוריטה חינוכית אדירת כוח: כי המורה יכול לרוב רק לדבר; ואילו הבמאי מראה את הדברים – ומי פתי, ולא יאמין?

במאי של הצגת ילדים יכול להשיג תוצאות עמוקות ועזות יותר מבמאי של מבוגרים – אבל הוא חייב גם להתאמץ הרבה יותר. לא די לו בידיעת המחזה ובידיעת הבמה. עליו לדעת היטב-היטב גם את הנפש המיוחדת של הקהל שלו. רק אם ידע את כל אלה, יוכל לעשות מלאכה נאמנה. תחת לתת שעתיים של בידור ושעשוע – ילוש בידיו את דמות הילד, יעצב את אישיותו. לישה כזאת לש הבמאי גם בשעה שהוא ניגש לעבודתו כלאחר יד. אולם אז זה אסון.

*

הילדים הצופים חיים את העלילה ממש כאילו היו שותפים בה. כאשר "היפיפיה הנרדמת" מחזיקה את התפוח המורעל בידה ומשיחה לפי תומה בקול: "האם לאכול אותו?" – צועקים כל הילדים: "לא! אל תאכלי אותו!".

נראה לי, שאילו היה שקספיר מציג את הצגות המבוגרים שלו לעת מועד וחג לפני קהל של ילדים חופשיים מלימודים, היתה האנושות מפסידה את אחד הקטעים הנפלאים והנודעים בדראמטולוגיה העולמית. קהל הילדים היה לבטח עונה תשובה כה פסקנית ונמרצת לשאלת האמלט – "להיות או לא להיות", עד כי שקספיר היה מן הסתם מוחק את השאלה הריטורית.