מגוון ביקורות תיאטרון
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.

מבט בראי עקום

"הרוצחים הקטנים" – בתיאטרון "הבימה".

המחזה "הרוצחים הקטנים" (במקור: "הרציחות הקטנות") נכתב על ידי הקריקטוריסטן הסטיריקן האמריקני הנודע ג'ול פייפר, וניכר בו ללא קשיי אבחון, שהוא יותר בבחינת קריקטורה מומחזת מאשר בבחינת יצירה בימתית. עם זאת, זוהי קריקטורה דוקרנית וקולעת, למרות העיוותים שבכוונה-תחילה, מבהילה במידה מסוימת – ובעת ובעונה אחת משעשעת.

פייפר יוצא מצד אימתני מסוים במציאות האמריקנית, שאנחנו, בישראל, מכירים אותו מתוך קריאה בסיפורים בלבד: אותו צד, שבו מפלחות יריות, מאי-שם את האוויר ורוצחות אנשים על דבר ועל לא דבר: שבו הסטיות הנפשיות והמיניות נהפכות – אחר שהפסיכואנליזה נהייתה כבר מזמן לטיפול שגרתי ממש כמו ריפוי שיניים – לתופעה חברתית קיימת ומקובלת, שמנסים או אין מנסים להתמודד עמה;  שבו התפקידים המסורתיים של הגבר והאישה בחברה ובשליטה בה מתחלפים לסירוגין; ושבו ניצב מול כל אלה דור קשיש, מבולבל ואובד עצות. כדרכו של קריקטוריסט, שהאבסורד הסטירי-החברתי הוא אחד מכלי נשקו הקטלניים, הוא מביא את "המצב הנורמאלי" הזה, שכולו אנומאליות וסטיות, לכלל פורקן ברציחות ללא מניע וללא תכלית.

פייפר מפריז, כפי שמובן מאליו, אבל איננו תלוש. הוא מעוות, אבל איננו משקר. הוא מוליך אותנו לזרועות התהומיות של האבסורד, אבל אנחנו הולכים בעקבותיו. הוא מבהיל, אבל אנחנו משתעשעים. הוא מהמם אותנו, אבל איננו שוכחים תוך כך לחשוב.

 

הבמאי הצעיר אברהם דוד, שחזר לא מכבר מהשתלמות בחו"ל, הצליח בעבודתו, בעיקר בתחום המשחק. הוא הזדהה עם רוחו של הכתוב והודות לכך זכינו בערב זה לכמה מבצעים משחקיים מהנים.

רפאל קלצ'קין, בתפקיד אבי המשפחה מהדור הישן, מגלם דמות מהוקצעת בבירור, שעם היותה מסוגננת, היא שפעה חיוניות. שושנה דואר, בתפקיד אשתו, משלימה את הצד הנשי, הרוגע-המתייאש, במשפחת הדור הישן. נחום בוכמן מפליא לגלם דמות של ברנש, שהוא בעת ובעונה אחת גם בשר-ודמי בתכלית וגם חולמני, והוא מרתק את תשומת הלב של הצופים, בעיקר בחלק הראשון של תפקידו, בטרם תקפה אותו המטמורפוזה של הטירוף החברתי. טובה פרדו  שופעת מרץ וחן, בתפקיד האישה הגברית האמריקנית, המחזיקה את ההגה ומכוונת את הספינה בכל מצב.

ישראל בידרמן הוא משעשע עד מאוד בתפקיד ה"הומו" הרכרוכי, ילד התפנוקים של המשפחה. יהודה אפרוני "גונב את ההצגה" בנאום מזהיר של כומר-ביטניק, המקדש והורס בנשימה אחת את כל ערכי וקודשי האדם והחברה.

לא באותה מידה היתה מוצלחת מלאכת הבמאי מבחינת בניית התמונות. המיזנסצנה מפתיעה והתפיסה הכוללת. אין לשכוח, כי עולם זה של "מטורפים נורמאליים", רחוק וזר לצופה הישראלי, המכיר אותו מתוך קריאה ושמיעה בלבד. תפקידו של הבמאי היה להבהיר לצופה את המצב הנסיבתי, כדי שידע היכן הוא ומה מתרחש סביבו, כמעט מיד עם עלות המסך. הבמאי אברהם דוד נתפס, כמדומה, להלך רוח של במאי אמריקני, שלגביו אותם דברים יסודיים – הרקע וההווי – הם מובנים מאליהם ולפיכך הטיל על הצופה עומס של מחשבה וגישושים, עד אשר ישתלב במתרחש.

 

התרגום העברי של עדה בן נחום הוא שוטף וחי והתפאורה של אדריאן ווקס יצרה מסגרת קלילה.

בחברת "הרוצחים הקטנים" צוחקים ומתרגזים, משתעשעים ומתחלחלים, נסלדים ונהנים – וזה שווה.