מסע לעבר ולהווה

"הכרטסת" מאת טדיאוש רוז'ביץ' – בתיאטרון "זוית".

פולין היא המדינה היחידה בגוש הקומוניסטי, שהשכילה למצוא שביל – ביניים בין הנהגת משטר סוציאליסטי בחיי הכלכלה והחברה לבין השארת פתח לחופש תרבותי, המאפשר ליוצרים מצד אחד להביע את דעותיהם ומחשבותיהם, תוך מגע-חליפין פורה עם הדעות וההשקפות של העולם המערבי, ומצד שני הוא משמש כעין "שסתום בטחון", המונע התמרדויות, – ולוא רוחניות בלבד.

כך קרה, שפולין הא המדינה היחידה מבין המדינות הקומוניסטיות, שתרבותה – בתחום הספרות, המחזאות, הציור, הגראפיקה, התיאטרון והסרט – ידועה וסוכה להערכה הרחק מחוץ לתחומי "העולם של המחר".

אחד היוצרים הפולנים הצעירים, שהבשילו על ברכי "האוקטובר הפולני", הוא טדיאוש רוז'ביץ/, שמחזהו הראשון, "הכרטסת", מוצג עתה על הבמה העברית. "הכרטסת" הוא מחזה מודרניסטי מובהק, מושפע משבירת הצורות והתכנים, הנהוגה באוונגארד המערבי, שעיקרו איננו בתוכן העלילתי הדל אלא במחשבה המתעוררת בעקבותיו. כדרכו של האוונגאר, אין "הכרטסת" מחזה במובן המקובל, בעל התחלה וסוף, אלא כעין רצף של תמונות צצות וחולפות, שבהן סוקר המחזאי את עברו, למן חוויות הילדות המשפחתיות, דרך מאורעות מלחמת-העולם ועד לסבך אורח חיים ב"עידן הקוסמונאוטים".

רוז'ביץ' מעלה תמונות חולפות אלו בצורה מלאת-ענין, לפרקים מעציבה, לפרקים משעשעת – ואינו מגיע למסקנה "קונסטרוקטיבית" כלשהי. חוויות הילדות שלו רצופות יחס של אי-הבנה מצד ההורים ושאר הבוגרים הסובבים אותו. חוויות המלחמה הותירו בו צלקות, שאת מיחושיהן הוא מוסיף לחוש עד היום יוסיף לחוש לעולם. את ההווה הוא רואה באדם בצורת כלב, אינטליגנטי וחנפן, שאינו נושך, מפני ש"יש לו רק לשון". אם אמנם ביקש רוז'ביץ' לומר משהו לגבי העתיד, דומני, כי אמר זאת בסצינת הפגישה עם הגרמניה בת ה-18, בעלת העיניים המחייכות תמיד, נציגה תמימה של הנוער, שחיוכו הוא אולי הבטחה לעתיד עולמנו – ופגישה זאת היא מכאיבה ומיסרת עד בלי די, משום שנציגת העתיד הזוהר היא דווקא גרמניה, שעם אביה ערך גיבור המחזה ציד ביערות – ציד על בני אדם.

את המחזה הזה, שהיינו בחלקו בעל אופי של "קברט ספרותי" מעולה, והוא מרענן באופיו הבלתי-שיגרתי ובהברקותיו – הגיש לנו במאי – אורח פולני מעולה, קונראד סווינארסקי. אכן, לא לעיתים קרובות זוכים אנו לחוש את ידו המדריכה והקפדנית של הבמאי גמו כאן, בכל מצב ובכל תנועה, בכל תפקיד כקטן כגדול, בכך מעבר ובכל תפנית. למרות הבמה הקטנה והצרה, היה בימויו של סווינארסקי לחווייה מהנה ביותר.

הודות להדרכתו של הבמאי, שצייר גם את התפאורה ואת התלבושות בשאר-רוח, זכינו לראות בהצגה זו משחק בעל רמה אחידה להפליא. התפקיד הראשי של הגיבור-לא-גיבור הוא בידי מיכאל כפיר, השובה את הלב בטבעיות הופעתו האישית. אם כי מן הראוי שיעמיק את גילום הדמות המשוחקת. אין ספק, שאילו הוצגה הדמות הראשית הזאת בייתר עמקות, הייתה מגשרת על אופיו המקוטע של המחזה.

כל שאר השחקנים, המתחלפים כל העת בתפקידים השונים, ראויים לשבח על העשייה הטובה – רות גלזר, זלמן הירשפלד,מוסקו אלקלעי, קלמן גלעד, שמואל עצמון, פנינה גרי, סטלה אבני ולורה סהר.

תרגומו העברי של בן-ציון תומר היה נאה, אך נטה לא פעם למליציות ספרותית, שלא לצורך, בניגוד לאופיים הדל-להכעיס של המחזה ודמויותיו.

הצגת "הכרטסת" היא משב רוח רענן, המבטיח הנאה לכל מי שחובב תיאטרון החורג ממסגרות השיגרה.