מעגל היכולת וההנאה

"מעגל הגיר הקווקאזי" לברכט – בתיאטרון חיפה

בשעה שמציגים הצגה של ברכט, מאנשי השורה הראשונה של המחזאים חדשנים בתקופתנו, נוהגים להקדים דברי הסבר על תורתו ועל דרכו המיוחדת במחזאות. מסבירים לצופה, ולצופה בכוח, את השקפתו הדיאלקטית-מארכסיסטית והפוליטית-חברתית של ברכט, מסבירים את התרחקותו מתיאור עלילה רצופה ומוססת מבחינה פסיכולוגית, מסבירים את ה"ניכור" שלו.

אולם מסתבר, כי כל דברי ההסבר התיאורטיים הללו אינם "עוזרים", בשעה שמציגים את אחד ממחזותיו "החלשים" של ברכט, או בשעה שהצד התיאטרוני נופל מן האיכות המחזאית. ומצד שני מסתבר כי בשעה שמציגים את אחד ממחזותיו הטובים, בביצוע תיאטרוני מעולה – וזה מה שקרה בהצגת "מעגל הגיר הקווקאזי" בתיאטרון החיפני – אין כלל צורך בהסברים; הקהל מבין יפה את הכוונה האידיאית והאידיאולוגית, מבין את ההצלפות הקטלניות כלפי מוסדי החברה והמדינה, מבין יפה את העלילה, למרות היותה מקוטעת. ובמקרה זה אין לצופים כלל צורך לעבור את תהליך ה"ניכור" במהופך – כלומר, להעביר את העלילה במסננת השכלתית, כדי להגיע בסופו-של-דבר, לכלל התרגשות והזדהות שהיא מיסודות החוויה התיאטרונית.

ברכט טוב, בביצוע טוב, אינו זקוק לעזרה; הקהל מבין, הקהל מתרגש, הקהל נהנה.

בהצגת "מעגל הגיר" התעלה התיאטרון החיפני הצעיר לימים לנקודת שיא חדשה בדרכו. לא היה זה דבר קל, משום שגם בעונה שעברה, הראשונה לקיומו, הפתיע התיאטרון החיפני לטובה בבחירת מחזות, המבורכים באותו שילוב נדיר למדי של רמה אידיאית ונגיעה ברגש.

לא היה קל גם משום שהצגת "מעגל הגיר" היא אדירת ממדים ודורשת מאמצים עליונים בתחום הבימוי, המשחק והטכניקה הבימתית, מאמצים שעשויים למתוח עד קצה גבול גם את כוחותיו של תיאטרון רב ניסיון ועתיר יכולת.

מנהלו האישי של תיאטרון חיפה, יוסף מילוא, שהוא גם במאי "מעגל הגיר" הסתכן על כן סיכון מרובה וההצלחה שנפלה בחלקו ראויה להערכה שבעתיים. אכן, ההצגה זו היא בראש וראשונה "הצגת במאי". מילוא הוכיח כאן שוב איזה שפע של אמצאות בימתית ואיזה ב-גוניות בלתי נפסקת של מיזאנסצינות  הוא מסוגל להעלות בערב אחד. כל סצינה וסצינה, כשם שהיא עמוסה משמעויות מקולמוס של המחבר, כן היא גם שופעת אמצאות מקבילות מעשה ידי הבמאי. במעמדות ההמוניים שוטף הבמאי את מרחבי בימת הענק כבמחי יד, כעשרות המשתפים הם כחומר בידי היוצר.

נתן זך הלביש את המחזה בלבוש לשוני עברי רענן ושוטף, כשהוא הולך בעקבות המחבר עד לסוגיות של ביב השופכין, שבכל זאת אינן צורמות את האוזן, בהיותן משולבות במכלול כולו. המלחין פראנק פלג עיבד את הליווי המוסיקאלי לפזמונים הרבים המשמשים מסגרת לוואי מתמדת למתרחש על הבמה, כשהוא הולך בעקבות גירסת המקור של פאול דסאו, אשר היתה "שיא האופיה" לפני מלחמת העולם השנייה.

ציור התפאורות השווייצי תאו אותו יצר תפאורות רבות-עניין, הגם שהורגשה בהן אי-אחידות סגנונית. במערכה הראשונה משולה הבמה לאבן-חן פרסית, המצוירת בזעיר-ציור ססגוני ורב חן. כאשר העלילה עוברת אל ההרים השוממים, בין ביקתות הכפרים הבודדים, נעשית לפתע הבמה קרחת וריקה. את השילוב הממוזג אנו מוצאים שוב במערכה השלישית, בה יושב השופט אצדק על כס המשפט.

לצידו של הבמאי תרמו להצלחת ההצגה שני שחקנים, שהתעלו לרמה גבוהה ביותר. זהרירה חריפאי, בתפקיד המשרתת גרושה, הנושאת על כתפיה מעמסה כבדה, באיפוק מעמיק, בעצמה מופנמת, בקו עקיב, עד להתפרצותה הנרגשת והמזעזעת בסוף המחזה, עד עומדים לגזול ממנה את הילד אותו גידלה במשך שנים.

במערכה השלישית מופיע על הבמה חיים טופול, בתפקיד בן-העם הפשוט, שנהפך בתהפוכות המאורעות לשופט אצדק ו"גונב את ההצגה". טופול שופע טמפרמנט ויכולת, הוא עסיסי-עממי ופיקח-ערמומי והוא מעביר ישר לתוך לב הצופים את הטקסטים הנפלאים של ברכט במערכה הזאת, בה הוא מצליף ללא רחמים שופטי וברופאים ובעורכי-דין בשליטים ובכל המתנכלים לבני-העם וגוזלים את כבשת הרש שלו. הודות למשחקו הנפלא של טופול אין הקהל חש כמעט, שהמערכה השלישית של מחזה זה מתרחשת כבר השעה השלישית של ההצגה. וכאשר מופיעה זהרירה חריפאי לפני כס המשפט של טופול – זוכים אנו ל"דואט" שהוא כולו תאווה לאוזניים ולעיניים.