מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"פיטר פן" – בתיאטרון חיפה.
נראה כי "הולך" לתיאטרון הילדים בארץ. בתחום זה, שהיה במשך שנים מוזנח ומופקר – אם בידי אמרגנים שניסו להפיק רווח על ידי הצגות לילדים בימי חופשות מלימודים, ואם בידי דילטאנטים בעלי כוונות טובות – חלה באחרונה התאוששות מקצועית משמחת, אחר שהתיאטרון הקאמרי הציג את "הרפתקה בקרקס", התיאטרון "פשוש" הציג את "הטיארה", וכעת מצטרף לשורה התיאטרון החיפני בהצגת "פיטר פן".
קו הדמיון הבולט בשלוש ההצגות המשובחות האלו הוא כי שלושתן הועלו על ידי במאים מקצועיים, יודעי מלאכתם, שעיסוקם הרגיל הוא בשביל מבוגרים – ליאונרד ש"ך בקאמרי, נעמי פולני ב"פשוש" ווינסנט דונהיו בתיאטרון החיפני.
קן משותף שני – בשלוש ההצגות נעשו כל העבודות האמנותיות, במוסיקה, בציור, בכוריאוגרפיה ועוד – על ידי אמנים מקצועיים מנוסים, ששמירת הרמה היא לגבי דידם חובה ו"טבע שני". וקו דמיון שלישי – בשלוש ההצגות האלו גם יחד נתונים (לפחות) התפקידים העיקריים בידי שחקנים מקצועיים, המופיעים כסדר על "במת המבוגרים", והם מתרעננים ומשתובבים במקצת תוך קפיצת אגב אל במת הילדים.
בהצגה "פיטר פן" על ידי התיאטרון העירוני החיפני, בשיתוף עם התזמורת הסימפונית של חיפה, מופגנת לפנינו התוצאה המוצלחת של שיתוף פעולה מצד שורה שלמה של אמנים בעלי רמה.
בשורה הראשונה ראוי להזכיר, כמובן, את הכתוב, יצירתו של המחזאי והמספר האנגלי ג'יימס ברי. סיפור אגדי זה, על הילד פיטר פן מן הארץ החלומית "אף מקום", יש בו מיזוג מופלא של עליצות שובבה וסנטימנטאליזם תמים, הומור מלבב ומוסר השכל לא טורדני, צחוק ודמע, הרפתקה ופיוט, שמחה ועצבות, אכזריות ורגשנות, דמיון ומציאות. וכל זה עוטה דוק סטירי קליל, המגשר בין אמת ושי"ן-קו"ף-רי"ש. ומאמת כאן את הכלל – שאינני מוכן לסמוך עליו את ידי בכל מקרה – כי "יצירה טובה לילדים היא טובה גם למבוגרים".
תפאורתו של אריה נבון משקפת אף היא נאמנה את הלכי הרוח של דמיון ומציאות ומגיעה לשיאה הנהדר בתמונת אניית הפירטים. תלבושותיה של מולי גורדון שובות את העין, ומקסימות במיוחד הן הדמויות של החיות. התרגום העברי הנאה הוא של ניסים אלוני והוא משובץ בפזמונים נחמדים של חיים חפר.
חלק נכבד בהצלחת ההצגה יש לזקוף לזכותו של הכוריאוגרף אדם דריוס, שביים מחולות בטוב טעם ובחוש הומור. המוסיקה של המיוזיקל הזה – של מארק חרלפ וג'ול שטיין – נאמנה לשגרת המיוסיקל האנגלו-סכסי ולא עוררה עניין מיוחד.
על כל זה ניצח, כמובן, הבמאי האורח וינסנט דונהיו, שהגיש לנו הצגה שוטפת וחלקה, שובבה ומקסימה, מבוימת בפרופורציות נאותות של דרמטיות והומור – ובסיכומו של דבר, ללא ספק, הצגת הילדים הטובה ביותר שהוצגה עד כה בישראל.
במרכז ההצגה עומדת השחקנית גילה אלמגור, בתפקיד הילד האגדי פיטר פן. נראה, כי גילה אלמגור רצתה להינפש שעה קלה מן העבודה הדרמטית הרצינית שלה, והיא גילמה כאן דמות השופעת חן שובב ורוח ילדות. אך לצד הסגולה הכובשת של משחקה, נשמעה זמרתה רדודה (דומני גם כי בהצגה שראיתי היא הייתה צרודה במקצת).
מתחרה מסוכן לגילה על הבכורה היה גדעון זינגר, שגילם להפליא את "הרשע" – קפטן הוק, רב חובלה של אניית שודדי הים, כשלצידו מתבלט ראובן שפר, בתפקיד בן-לווייתו סמי. כן בלטה אביבה פז, בתפקיד "טייגר לילי" האינדיאנית. חביבים במיוחד היו הילדים, שהשכילו להציג בהדרכת הבמאי משחק נאה, לא צורם ב"ילדותיות" מופרזת.
אין לסיים רשימה על הצגה זו, בלי להזכיר את פעלולי הבמה המדהימים הרבים, במיוחד את מעופם המרהיב של הילדים בחלל הבמה. היה זה פעלול עוצר-נשימה בחדשנותו. ועם זאת ממוזג ומשולב במסכת ההצגה – והוא סימל יפה את המעוף הכללי שבו הועלה "פיטר פן" על הבמה.