מעשה באדם קטן

"האדרת", מאת גוגול, בעיבוד יוליאן טובים, ב"תיאטרון קאמרי". – עברית: א. שלונסקי. – ההצגה: ש. בונים. – התפאורה: א. נבון. – המוסיקה: גארי בארתיני.

בסיפורו "האדרת" – שעליו אמר דוסטוייבסקי כי ממנו צמחו כל הסופרים הרוסיים – מוהל גוגול ובולל מאותם יסודות ששימשו אבני בניין בשאר יצירות: תיאור חריף של החיים והתקפה ללא רחם על הפקידות וסדרי הבירוקראטיה, שמתאחים תחת אדרת מזככת ומרככת של אהבת אדם.
את הסיפור הזה – על הפקיד הקטן ("היועץ הטיטולארי", ששלונסקי הופך אותו במחי קולמוד ל"יועץ סמרטיטולארי"), שקונה לו אדרת חדשה, אדרת שלה הוא משעבד את כל חייו, את כל הכנסתו, את כל קיומו, אדרת שבה הוא תולה את כל תקוותו לעתיד לבוא, ואשר האדרת נגזלת ממנו, ובאין אדרת, אין טעם לחיים, ואמנם הוא שובק חיים לכל חי, ולאחר המוות נוקם נקמה אדרתית-אדירה במשפיליו, כשהוא משוטט כרוח רפאים בחוצות וגוזל אדרות של שועים – את הסיפור הזה נטל בידיו גדול משוררי פולין של תקופתנו, יוליאן טובים, מהל בו אפיזודות מיצירות גוגול אחרות (מ"נייבסקי פרוספקט" ומ"רביזור") – והעלה יצירה חדשה, בעלת קיום עצמי ובעלת זכות קיום עצמי. אם כי המערכה הראשונה היא איטית, דלת עלילה, ומוקדשת כמעט כולה למה שקרוי "פרוייקציה" – הצגת חיש ותיאור הקיים והעומד – מתפצה הפסדה בשכר שאר המערכות, כאשר הצופה עומד איתן "על אדמת רוסיה".

המשורר והמתרגם אברהם שלונסקי, שהוכיח כבר את ידו האמונה גם בתירגומי גוגול – אחר שתירגם את "הרביזור" ו"שידוכים" – העלה שוב יצירת תרגום, שמהנה את הצופה המאזין כל העת, שאינה חדלה להסעירו בהברקותיה המרובות והשונות, יצירת תרגום שאינה מתפשרת עם מה שקרוי "שפה מדוברת", או "שפת ימינו", אלא מחנכת את מבקר התיאטרון כאחד, ודוחפת אותם להתעלות ולשכלול בשטח לשון הבימה.
הצייר אריה נבון הקים תפאורה נאה להפליא, פיוטית, חסכונית באמצעיה ועזה ברושמה. הוא הסגיר את הבמה במסגרת של עמודים מפוספסים, שהם – לדבריו – אופייניים לנוף העירוני הרוסי. בהשלמה להם בנה סוכות שומרים, אף הן מפוספסות. גם בסצינות הפנים, במשרד ממשלתי, עומדים באמצע אותם שני עמודים שעמדו ב"נייבסקי פרוספקט", והם משמשים חוליית קשר חזותית לצופה. מן הראוי שנראה את יצירת נבון על בימותינו לעיתים קרובות יותר.

הקומפוזיטור גארי בארתיני הוא, כמדומני, הקומפוזיטור התיאטרוני המועסק ביותר בימינו אלה. בחצי תריסר הצגות חדשות של הזמן האחרון חוברה המוסיקה על ידי בארתיני. המוזיקה שלו "באדרת" משתלבת שילוב נאה ביותר עם העלילה ועם רוח ההצגה. באופן מיוחד הסבה המוזיקה הנאה ו"תרגמה" לאוזן את מהות העלילה בקטעים הסאטירים, אם כי נימה של אירוניה שזורה ביצירה כולה. תמה אני רק על קטע ה"המיוזקאל שאו" במערכת השניה: מנגינתו נראית לי כמנגינת צ'יזבאטרון מובהקת, שכוללת "באופן אורגאני" לגמרי בתוכה את יללת "אייאוכנים".
עלילת האדרת היא דלה. הבמאי ש. בונים עשה כמיטב יכולתו, ובהצלחה, כדי להפיח בה חיים ולהעלות תנועה וריחוש ריגוש על הבמה. אמנם, במערכה הראשונה אינו עוזר גם השילוב המוצלח והמרובה של המוסיקה הערבה לאוזן כדי להעלות את המתח, אבל לאחר מכן עולה לנגד עינינו עלילה שוטפת ומהירה. הבמאי נמנע אפילו מאותן הפסקות בנות שניות אחדות, שבין תמונה לתמונה, בהעבירו אז – בתבונה – את העלילה אל מלפני המסך. מחוץ לתמונת המחול במסיבה, שמשום מה אינו עושה עלינו רושם רוסי – זהו בימוי פיוטי ומעודן, ראוי לנושא וליצירה שהועלו.

*
ההצגה כולה נישאת על אדרתו של אברהם חלפי, בדמות אקאי אקאקייביץ באשמאצ'קין, שגילם במשחק מאופק (שאיננו זועק, כפי שקורה לעתים: "תראו כמה אני מאופק") דמות אדם קטן, שגם האושר הקטן שלו אך מאמלל אותו, איש נאבק לא-נאבק, מקצתו אדם אבק אדם. הוא התרחק בשטח המצחיק מן הבידוח, ובשטח המעציב מן הפאתוס, וכך יצר דמות מאד אנושית, בלתי נשכחת. אברהם בן יוסף, בתור חייט, עיצב דמות משכנעת של איש רוסי, טוב לב, אבל רק "עד לכפתור" ("מעשה אפליקה …"), נוטה אמנם חסד לאקאקי, אבל גם שומר מכל משמר את ענייני פרנסתו. דמות של גנראל, אדיר כוח כלפי חוץ וריק מבפנים, העלה כהלכה מיכאל גור. בחבורת הפקידים הצעירים התבלט מרדכי בן זאב. נאה היה משחקו של ניסן יתיר, בתפקיד קטן של משרת, ומשחקו המסוגנן של שמעון ישראלי בתור שוטר. שמעון בר, בתור חלסטאקוב ("הרביזור"), מבליע את סיפור המעשה שלו בדיבור מהיר מדי, עד כי צופה שאינו מתמצא בעלילה (ובתולדות הספרות הרוסית) אינו תופס את העניין ונמצא מפסיד.

*

אקאקייביץ-חלפי – זו דמות האדם הקטן מול המנגנון האדיר – היא דמות שתהא קיימת ומרעידה את לב האדם כל עוד יהא אדם דך ומדוכדך עלי אדמות. איני מעיז להסתכן בנבואות על המועד בו יושם קץ לדיכוי האדם עלי אדמות; אבל אין לי ספק, שעד אז – ואולי גם לאחר מכן תהא "האדרת" הצגה שמדברת מישרין אל לבו של כל אדם.