נדנדה מחשבתית

"נידוני אלטונה" – של סארטר ב"זווית".

מחזהו של הפילוסוף-מחזאי הצרפתי ז'אן פול סארטר, "נידוני אלטונה", הוא לא רק מסה הגותית, לא רק דראמה מרתקת, אלא גם מאורע בחיי התרבות. הצגת המחזה לפני כשש שנים, עוררה בזמנו הדים בכל רחבי העולם התרבותי – ועתה ניתן לנו בישראל  לראות ולשמוע "במה מדובר".

מחזהו של סארטר, כמו כל יצירתו, עשירה במחשבה עד דחיסות. כל פרק וכל משפט יש בו גירוי ואתגר, וכך נהפכת ההצגה ל"תרגיל חשיבה" מדרגה מעולה. לצד זאת, מקפיד סארטר לבנות את הדראמה לפי כל כלליה ודיקדוקיה, כאילו היתה דראמה עלילתית רגילה, והוא אינו מוותר על גורמי הריתוק והמתח וההפתעה, כנדרש ביצירה דראמטית.

המחזה "נידוני אלטונה" מלה סיפור של משפחה גרמנית, המסתירה בביתה את אחד מבניה, חיל לשעבר, שחזר מן המלחמה עמוס פשעי רצח ואינו מעז להתערב בציבור. קשה לפסוק, אם המחזה הוא בבחינת כתב אישום סופי נגד הגרמנים, טיבם וטבעם, או שמא הוא כתב-הבנה-ומחילה – שהרי כל מחשבה עשירה ומעמיקה אינה נוטה להיות חד-סיטרית וחד-משמעית. הנאשמת-הנידונה היא לכאורה המאה שלנו. ואם כך, אפשר לשאול, שמא העם הגרמני הוא רק מכשיר של המאה-התקופה, ועל כן נקי מפשע בכוונה תחילה? והאופי הגרמני השתלטני וההרסני, שיש בו גם מיצר האבדן העצמי – האם יש לו תקנה? וכלום חטאי הנאצים-הבנים אינם תוצאה של אשמת אבותיהם? אלו אחדות מן המחשבות הצצות במוחו של הצופה, בשעה שהוא רואה את "נידוני אלונה".

הצגת מחזה כזה, שבמרכזו עומדות כמה דמויות "טבטוניות" ולצידן דמויות המייצגות את "גרמניה האחרת" – היא פרובלמאטית במיוחד בישראל. ייתכן, שאילו ראינו לפנינו דמויות גרמניות ממש, קשוחות, לא היינו מסוגלים – מטעמים רגשיים – להיטלטל בנדנדה המחשבתית שאותה התקין לנו סארטר, והיינו נתפסים למשוא-פנים מראש. מצד שני, כיוון שהדמויות המוצגות אינן "גרמניות", מאבדת ההצגה מן המהימנות המקומית-מקורית שלה ונהיית ערטילאית.

נאמנה ביותר לגילום הדמות כפי שנוצרה במחזה היתה סטלה אבני, בתפקיד אחותו האוהבת של הנאצי-לשעבר המסתתר, האוהבת אותו ומגוננת עליו. סטלה אבני גילמה את המיזוג של נוקשות עיוורת עם רגשות עזים הפורצים החוצה, מין חולניות שיכולה להיחשב בנסיבות מוזרות לנורמאליות, מאבק נואש נגד מפלה מובטחת. ראובן זינגר גילם את דמות האב במשפחה הגרמנית, האב שהכל מצייתים לו בעיוורון ממושמע. זינגר היה בתחילת ההצגה רך מידי (הייתי כמעט אומר "יהודי" מידי) ורק אחרי כן נחזק בדמותו ובהופעתו.

התפקיד הכבד ביותר הוטל על שמואל עצמון, בגילום פראנץ, החייל הנאצי לשעבר, המסתתר זה שנים בעליית הבית. היה עליו לשלב שפיון ושיגעון, תשוקות ומעצורים – והוא עשה זאת בדרך של הפרזה, שלא תמיד הייתה משכנעת. חיוורת הייתה הופעתם של שני נציגי "גרמניה האחרת": פנינה גרי, בתפקיד גרמניה בת זמננו, ותיאודור תומא, בתפקיד הבן המנסה להתרחק מן המסורת הטבטונית של המשפחה, והדבר אינו עולה בידו.