עלילה רבה – אך לא על הבמה

הצגת "רקוויאם לנזירה" – בתיאטרון "הבימה".

–

מיפגש רעיוני של שני סופרים גדולים מעורר מן הצדק ציפיה לקראת תוצאה, שמבחינה חשבונית פשוטה עתידה כביכול להיות "גדולה כפליים". בציפיה כזאת הלכנו לראות את המחזה "רקוויאם לנזירה", שעובד לצרכי הצגה בימתית על-ידי הסופר הצרפתי חתן פרס נובל אלבר קאמי, לפי סיפורו של הסופר האמריקני חתן פרס נובל ויליאם פוקנר. גדולה היתה הציפיה – והאכזבה לא איחרה לבוא.

מסתבר, כי לא די במיפגש הרעיוני בין שני ענקי רוח. מסתבר, כי המבחן האחרון הוא המבחן הצורני, מבחן "הכלים הטכניים" של הכתיבה. אלבר קאמי ביקש להמחיז את סיפורו של פוקנר, כדי לשוות צורה דראמטית לרעיון, כי יש שהאדם נדחף אל הרע ואל החטא, בלא שיהא מושחת מטבעו, ובלא שדחפים חיצוניים יוליכוהו להרע, אלא מתוך מניעים מיסתוריים, המעוגנים במעמקים הטמירים של הנפש.

בהלבישו צורה סיפורית לרעיון הזה, יצר ויליאם פוקנר עלילה נסערת ורבת תהפוכות. בת-טובים אמריקנית, בת 17, יוצאת לטיול במכונית עם ידיד, שלגם לקראת הנסיעה לגימה יתרה, כדי שיהא לו העוז להיטפל אל הנערה. המסע נפסק על-ידי תאונה והצעירה מתגלגלת לבקתה של יצרני משקאות חריפים בניגוד לחוק (מימי ה"פרוהיביציה" האמריקנית). אחר שהיא שם עדה לרצח, היא נלקחת על-ידי ראש החבורה לבית-בושת, שם הוא הופך אותה לאהובתו. והעלילה ממשיכה להתגלגל על כנפי הדמיון הנסער: הנערה מוצאת לה מאהב נוסף מבין חבורת הנוכלים, אשר מוצא לבסוף מותו, בשעה שהוא מטפס אל חלונה. הצעירה יוצאת לבסוף ממאורת החטא, והצעיר שהסיע אותה ואשר רואה עצמו אשם בכל מה שעוללו לה, נושא אותה לאישה. לזוג נולדים שני ילדים והאישה לוקחת לה לאומנת כושיה, שחזרה למוטב, אחר שגם היא היתה נערת בית-בושת בעבר. כאשר האישה נקשרת שוב בעבותות אהבה אל גבר מעולם הפשע, ואף מחליטה לברוח עמו, מנסה הכושיה – שנהיתה לבעלת חרטה דתית עמוקה – למנוע זאת, על-ידי רצח הבת הפעוטה המסורה לטיפולה.

כל כך הרבה קורה בסיפור העלילה – אך על הבמה לא מתרחש שום דבר. את כל המאורעות המסעירים הללו אנחנו שומעים מפי האישה ומפי בעלה, בסצינות סטאטיות לחלוטין, כאשר הם מנסים, ברגע האחרון ממש, למנוע את ביצוע גזר דין המוות, שנגזר על האומנת הכושית.

אולי מצויים בעולם שחקנים המסוגלים לשאת במעמסה המשימה הזאת של מונולוגים ארוכים ולהפוך אותם לחומר שירטיט את המאזינים – אך הם לא נמצאו בהצגה שהועלתה ב"הבימה".

מרים זוהר, בתפקיד האשה, שהיא כבת 25, כאשר בתה נרצחת על ידי האומנת הכושית, היתה הקרבן העיקרי של המונולוגים הללו, שלא היה בכוחם להמחיש את הסער הדראמטי והפאתטי המקופל בהם. ליאו פילר היה כבד-תנועה, בגלמו בקווים לא ברורים את דמות הבעל, שאמנם נשא את הצעירה לאישה, כדי לכפר על מעשה-המשובה שלו, אך בלבו אין הוא סולח לה לעולם את אשר עשתה – לעצמה וגם לו.

מישה אשרוב, בתפקיד עורך-הדין המלמד סניגוריה על הרוצחת הכושית, אינו משמש אלא מתווך פאסיבי להשמעת וידויים, ואין בכוחו ובכוח תפקידו לנסוך חיים למסכת המילולית הארוכה. לשושנה דואר, בתפקיד הכושיה, תפקיד שרובו הבעה אילמת בלבד. בשני תפקידים קטנים הופיעו רולף ברין, כמאהבה של אשת-האיש החוזרת להרע, ואליעזר יונג, בתפקיד סוהר.

בימויו של אברהם אסיאו נכנע לחלוטין לאופיו הסטאטי והחד-גוני של המחזה, שהודגש עוד על-ידי כמה מעברים מתמונה לתמונה, שבהם האולם והבמה שרויים בחשיכה מכבידה. תרגומו של חיים גליקשטיין היה שוטף, ותפאורתו של שלמה לייבוביץ – שיגרתית.