מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"הרשלי מאוסטרופולי" מאת יעקב אורלנד – בתיאטרון חיפה.
המחזמר, שיש לו זה שנים זכות-תושב-קבע על במות התיאטרון בעולם, הכלל אט אט גם כמופע-של-קבע בתיאטרון הישראלי אין בו במחזמר, מערכי הדראמה המובהקת, אולם זהו בידור תיאטרוני המוני, שמרכיביו עשויים להיות בעלי רמה אמנותית-טכנית גבוהה; ועל כן עדים אנו לתופעה, שגם טובי התיאטראות וגדולי השחקנים הדראמטיים בעולם (אם יש להם נתונים ונטיות אישיים לכך) "קופצים" מדי פעם לתוך הופעה "מחזמרית" ומפגינים בה את יכולתם.
גם בתחום תיאטרוני זה, כמו בתחום הדראמה, יש אצלנו מקור ויש תרגום – ובדרך כלל שניים תרגום (אם לא יותר) ואחר מקור. על כן ראוי לשבח תיאטרון חיפה, שהחליט להיכנס ל"עידן המחזמר". ביצירה ישראלית מקורית, על נושא יהודי. בעוד שהעלאת מחזמר זר כרוכה בדרך כלל במלאכת תרגום בלבד – לא פעם מובאים הבימוי, בבמאי והתפאורה מוכנים ומזומנים מחו"ל, והצלחת הביצוע תלוייה כמעט רק בכושר ההיתאמות לדפוסים קבועים וקיימים – מחייבת העלאת יצירה מקורית מאמץ בראשיתי, ביצירת הלך-הרוח הכללי של ההצגה, באיפיון הדמויות בהלחנת המנגינות, בעיצוב תקופת העלילה בתפאורה ובתלבושות. המאמץ הרב-כמותי והרב – צדדי הזה, שאותו עשה תיאטרון חיפה בהעלאת "הרשלי" הצמיח הצגה חביבה, שאת מגרעותיה אנו מקבלים באהבה וברצון, בהיותם "חבלי לידה" של מוצר אמנותי משלנו.
המשורר והמחזאי יעקב אורלנד נטל את דמותו של הלץ והבדחן היהודי העממי-האגדי הרשלי מאוסטרופולי, ותוך הסתמכות על המקורות שנשתמרו ממעלליו, רקם מחרוזת ססגונית של תעלולים ומעשיות משי לצון ומשובה, פרקי-הווי ופרק פולקלור. צורת המחזמר שמרוצת עלילתה נפסקת שוב ושוב על ידי פזמונים ומחולות, אינה בסיס למבנה דרמאטי, ועל כן אין לחפש ביצירה זו מה שלא יכול להיות בה – דרמאטיות עלילתית. תחת זאת מצויים כאן פרקים עממיים ופיוטיים, שטיב קולמוסו של אורלנדר, הפיזמונאי הטרובאדור הוותיק שלנו, ניכר בהם היטב.
אורלנד, כפי שהצהיר בעצמף רואה את הרשלי "בעיניים ישראליות" לדידי, פירושה של ראייה זו הוא, שאנו משקיפים על חזיונות העבר שלנו באהבה וברגש, אבל בלא יראת כבוד "היסטורית" כבדה: אגב זאת גם הגישה ה"אפיקורסי" שאפיינה את עיצוב הדמות של שלמה המלך, בידי גרונמן ואלתרמן, במחזמר הישראלי "שלמה ושלמי". כי אנו, הישראלים, שהננו בבחינת ממשיכים ל"שלמה-שלמי" ולהרשלי, רשאים לצחוק להם, ובזאת גם לנו – עצמנו, בלא חשש של פגיעה. גישה זאת של אורלנד הגורסת ריאליזם הומוריסטי קליל, העלתה יצירה חיננית, שאם כי נושאה ותוכנה הוא גלותי, חופשית היא מ"תסביכי גלות"
יש להצטער, כי העלאת המחזמר הישראלי "הרשלי" ניתנה בידי יעקב רוטבאום, במאי אורח יהודי מפולין. כי ההתנגשות בין תפיסה יהודית-ישראלית לבין תפיסה יהודית-גלותית הייתה צפויה למדי. מר רוטבאום, עם היותו במאי בעל יידע וניסיון מקצועי, לא יכול היה להשתחרר מגישה שהיא מובנת מאליה ליהודי היושב בגולה, ומה גם בתקופה שלאחר השואה, גישה הנוטה להפוך מהתלה פולקלורית עממית לכעין אנדרטה ליהדות שהייתה ואיננה עוד – בעוד שאנו, הישראלים, יודעים שהיהדות ההיא איננה עוד, אבל מרגישים שהיא מוסיפה להתקיים בנו.
גישה זו של הבמאי, גישה של רצינות לנושא שהוא לגביו כאוב, במקום שיהיה עליז, עצרה אותו מללכת בעקבות ההשתובבויות של הטקסט האורלנדי, ובמקום להוסיף דגשים בימויים לנקודות ההומור ולהגביר את מיקצב המחרוזת העלילתית – הוא שקד להדגיש את דמות העיירה היהודית ויושביה, תוך ריסון המקצב והאטתו.
הצייר שמואל בונה בנה תפאורה של עיירה גלותית יהודית, כשהוא שואב – במלוא הזכות – מהשפעת שאגאל וריבאק ויוצר רקע ססגוני נלבב להתרחשויות האוסטרופוליות. המלחין יחיאל בראון שאב אף הוא – וגם זאת במלוא הזכות – מאוצר המנגינה היהודית העממית, שעליה הוסיף מנגינות משלו, כשהוא שומר כל העת על אחידות סגנונית. ביצירת שניהם נוצר שילוב נאה של מסורת ובנין-על, של ישן ומתחדש.
התלבושות, יצירתה של מולי גורדון, שובבו את העין.
הכוריאוגרפיה של סילביה סוון, רעייתו של הבמאי, היתה עשוייה במקצועיות, אך גם בה הורגש חשש שלא לפרוץ גדר ושלא "להכתים" – על ידי שובבנות חדשנית כלשהי – את היסודות הריקודיים המסורתיים.
בקרב צוות השחקנים הגדול נראה יעקב בודו, בתפקיד הראשי של הרשלי, מאופק מדי לא בלבד בהשוואה לאותו בודו שאנו מכירים בנטיותיו למוקיונות, אלא אף ביחס לדמותו של הרשלי שבמחזמר. תפקיד הקומיקן הראשי עבר בהצגה לכתפיו של שמעון ישראלי, שגילם בקלילות וחן את ר' זלמן הגביר, העשיר והנואף הזקן.
זוג משוחק ומאופיין כהלכה גילמן נתן מייזלר, בתפקיד זיידל הפונדקאיף ורות סגל, בתפקיד אישתו ציפה. מרדכי בן-זאב, יעקב בן-סירה ואילן דר היוו שלישיית "כליזמרים", כשאילן דר וחנה ריבר – בתפקידי אידל ורייזלה – מהווים את המוקד הרומאנטי של ההצגה.
אם כי ניגודי תפיסת-היסוד בין המחזאי לבמאי מנעו מיצוי אמנותי שלם של הנושא והיצירה, העלה תיאטרון חיפה הצגה עממית נחמדה – בנוסח הנוסטאלגיה שהיא באופנה היום, ולא היום בלבד – מהווי העיירה היהודית, באספקלריית הצחוק ה"הרשלי", שנמנה עם יסודות הקיום של עמנו.
