עלי אדמות

הצגת " הבובה ה-17" – בתיאטרון הקאמרי.

מאוסטראליה הרחוקה הובא אלינו המחזה " הבובה ה-17" מאת ריי לולר. אולי בגלל ריחוקו, אולי בגלל בידודו, ואולי בגלל מיעוט ההתבטאות העצמית שלו עולמה של אוסטראליה רחוק מאתנו מאד. רחוק יותר מכפי שניתן למדוד בקילומטרים. המחזאי לולר מציג לפנינו קטע אחד מעולם זה – מעשה בשני פועלי קטיף, העושים שבעה מחדשי השנה בעבודה מפרכת אי-שם בצפון, וחוזרים אחרי-כן, עם מצבור של כסף ותאוות-חיים והנאה, אל אהובותיהם, לבילוי חמשת חודשי "החופש הגדול".

"הבובה ה-17" איננו מחזה גדול. הוא עומד בשתי רגליו עלי אדמות, מבחינת צורתו, תכנו, סגנונו. הוא איטי בחלק הראשון, בו מציג המחזאי לפנינו את "הנתונים" והוא מקבל מעוף בחלקו השני: אחרי 17 שנים של "חופשות גדולות" מזדקנים הגיבורים, אך אינם רוצים להודות בכך. המלצרית אוליב, שהפועל רו מביא לה בראשיתה של כל חופשה בובה חדשה, רוצה להמשיך במשחק האשלייה של "בילוי כביר" הנמשך חמישה חודשים בשנה; אך רו חש, כי חלפו ימי ההשתובבות; הוא מציע לאוליב נישואין, כגמול על נאמנותה רבת-השנים – אך היא דוחה בבוז את ההצעה המהוגנת-היובשנית הזאת, בה היא רואה חורבן לעולם אשליותיה.

נולה צ'ילטון, מורה בחוגי השחקנים של התיאטרון הקאמרי, ביימה הצגה זו ביידע בימתי ובחוש הומור חביב, אם כי לא התגברה על איטיותו של החלק הראשון.

בין השחקנים, שהיו כולם בעלי רמה משביעה רצון, בלטה עדנה פלידל, שהיטיבה למזג את עולם המציאות של מלצרית בבאר עם עולם הרגשות של אשה שנשארה לעולם ילדה. בהופעה חיצונית גשמית ובקול מתקתק- צרדרד ונוגע ללב, היא עמדה יפה גם במיבחן הפאתטי- היסטרי שזימן לה סוף המחזה, בו היא זועקת את שברון-חייה ואת בשורתו הלא- מרקיעה-שחקים של המחזאי.

אורי לוי ודבורה קידר שיחקו במקצועיות רהוטה ונעימה, ובנופך של הומור לא-מאולץ, את הזוג השני של המבלים את "החופש הגדול". יוסף ידין, בתפקיד רו, דומה כי ביקש לשוות לדמותו של ראש-חבורת-הקוטפים המזדקן עומק רב יותר משהעניק לו המחזאי עצמו, ובזאת תלש אותו ממוצקותו הפרימיטיבית. רחל מרכוס היתה גם הפעם אם מלאת חיות, הנוסכת טיפת יי"ש פנימה והרבה חמימות, חכמת-חיים ומשובה כלפי הסובבים אותה. מרגלית סטנדר בתפקיד "בובה" הצעירונת, היתה נעימה וטבעית.

תרגומו של פ. טל היה שוטף, אם כי לא הקפיד לדובב את נפשות העלילה כל העת ב"סלנג", הלשון ההולמת אותם. תפאורתו של שלמה ויתקון יצרה באמצעים מעטים פנים ריאליסטי וחוץ מרומז, כשהקישוט הצבעוני מחייה את המציאות הדלה ויוצר אווירה ראויה לעלילה.

לא מודרניזם, לא פסיכולוגיזם ולא כל איזם אחר, אלא סיפור פשוט על אנשים פשוטים, מסופר באמצעים פשוטים – כזאת היא "הבובה ה-17".