על גל הזכרונות

הופעת מארלן דיטריך.

מארלן דיטריך, המופיעה בימים אלה בישראל, כזמרת-בדרנית, היא הרבה יותר מזה. זהו שם ומושג, שאת עקבותיהם אנו מוצאים בהיסטוריה של הבידור האירופאי והאמריקני, בתולדות מלחמת העולם השנייה ואף בסבך הבעיה האקטואלית עד לימינו "גרמניה של אתמול ושל היום".

את נחלתה בהיסטוריה רכשה לעצמה מארלן דיטריך בזכות כפולה: גם בזכות היותה שחקנית-בדרנית-זמרת בעלת שיעור קומה, וגם בזכות היותה אישיות מיוחדת במינה.

אולם לפני הקהל הרחב, הבא לראות כיום הזה את מופעיה, ניצבת מארלן הזמרת-הבדרנית. היא מיטיבה לבחור מן הרפרטואר העשיר שלה, משנות ה-30 של המאה ועד לימינו; היא מיטיבה לדעת את כל תחבולותיה של בדרנית מועדון-לילה, בחיוך, בתנועת יד, בהטיית ראש, בשירבוב לשון, בניצנוץ עיניים. אולם פרק-זמן של כמעט ארבעים שנה אינו עניין של מה בכך. שיני הזמן נותנות את אותותיהן בכל אישה – ואפילו באישה מיוחדת ובלתי רגילה כמארלן.

ועל כן היה זה טיבעי, שכאשר המוני קהל נהרו בסוף הופעתה אל הבמה, כדי להריע לה מקרוב, היה זה כמעט כולו קהל שעבר יחד עמה את כל כברת דרך מן "המלאך הכחול" ועד היום הזה. היה זה קהל, שהריע לאו דווקא להופעה "החתיכית" של "הסבתא המזמרת" אלא ל"חתיכת היסטוריה", אותה עבר איתה יחד.

בחלק הראשון של הערב מופיעה "מקהלת גברים", בלוויית תזמורת בניצוחו של יצחק גרציאני. זוהי חבורה של חובבים, בעלי קולות נאים, אולם מופעם בוים בצורה ילדותית כעד גיחוח. אילו ויתרו חברה מקהלה זו על "פוזות" מלאכותיות וילדותיות ואילו השמיעו את שירתם בעמידה שקטה ומלוכדת בצוותא – היה מופעם נשכר ללא ספק.