"עץ או פלשתיין"
היסטוריה ישראלית שופעת רעננות

(בן יהודה, ת"א)

לעסוק בהיסטוריה – זה עיסוק מסוכן. בשעה שרוצים להעלות את מעלליהם של בני-העבר לנגד עיניהם של בני-ההווה, צריך לתת מחשבה ל"מליון דברים": לדאוג לרציפות ההיסטורית, להסביר את מניעיה, להזכיר את מחולליה, לחלוק קצת "דרך ארץ", ולהיזהר בשבע עיניים, שהתוצאה הסופית לא תהיה מיצוות מלומדים משועממה. יוצרי סרט היומנים ההיסטורי "עץ או פלשתיין" חטאו חטאים "היסטוריים" שונים, אולם זכות גדולה אחת שלהם מכפרת על הכל: זהו סרט חביב, עליז ומהנה ביותר.

במאי הסרט – נתן אכסלרוד, יואל זילברג, אורי זוהר – לא יכלו ליצור חומר חדש יש-מאין. החומר הגולמי היה מונח לפניהם: אותו קילומטראז' של סרטי-יומן, שנתן אכסלרוד הסריטם במשך עשרות בשנים והצניח בהם לדורות שלל מאורעות ואפיזודות מחיי הישוב בארץ-ישראל.

נוכחנו לדעת, כי בתוך אותן רבבות תמונות-יומן שבעבר לא תמיד הפקנו מהן הנאה – מצויות תמונות רבות, בעלות איכות צילומית מצויינת, וכי במאי "עץ או פלשתיין" השכילו לבחור ולהעלות דווקא אותן. נוכחנו לדעת כי יואל זילברג, כמדומנו, בנה מן התמונות האלו מיבנה חדיש לחלוטין, ויש בו מן הקצב והזרימה, מן ההמשכיות והניגודיות – בקיצור, רצף מקצועי רב-עניין. ונוכחנו לדעת, כי אורי זוהר כמדומנו, נסך על המיבנה הזה, ממיטב ההומור השובבני שלו.

אולם כל הסגולות הטובות הללו לא באות לידי ביטויין המלא, לולא שלושה אמנים נוספים, הראויים להירשם בשורה אחת עם הבמאים: חיים חפר, שחיבר טקסט-לוואי מבריק וחינני; חיים טופול, שקרא את הטקסט הזה ברוב כישרון; ויצחק גראציאני, שהלחין ובחר את מנגינות הלוואי.

ואמנם, כאן נעוצה הצלחתו הגדולה של הסרט: בשיוף הפעולה המהודק והחלק, המקצועי ובעל האשראה, של כל הגורמים הללו, היוצאים מכיוונים שונים ומגיעים גם-יחד אל המטרה האחת.

הסרט "עץ או פלשתיין" איננו "ספר היסטוריה". תצדק ההסתדרות, אם תטען ש"סידרו" אותה מבחינת הייצוג ההיסטורי; יצדק הקיבוץ, אם יטען שלא קובץ במידה הראויה במסכת; תצדק חיפה, אם תתלונן שייצוגה הוא יחפני; ויצדקו גם צדיקים בעלי טרוניות אחרות.

נצדק גם אנחנו, אם נטען, כי למן הפרק של מלחמת העולם השנייה והלאה – צילומי הקרבות של צבאות בעלות הברית היו מיותרים לחלוטין, לדעתי – הסרט נתון בירידה כלשהי. ייתכן, שהסיבה היא "מן הטבע": ככל שאנו מתקרבים אל תקופתנו, אל עצמנו, מסתלפות הפרספקטיבות והראות נהיית פחות צלולה.

אולם כל זה אינו משנה את העובדה, כי לפינו יצירה קולנועית מקורית, שופעת רעננות חביבה, עשויה בידע מבוגר, אך לא-מזיקה גם לנוער – יצירה, המציגה למול עינינו את ראי ההיסטוריה, כמו באגדה הידועה, והפעם ההיסטוריה שואלת אותנו: "האם יפה אני בעיניך?"

ואנו, ברגע שאנו מתפנים מן הצחוק, משיבים לה: יפה או לא יפה – אנו אוהבים אותך ….