קווארטט

הצגת "ביבר הזכוכית" מאת טנסי ויליאמס – בתיאטרון "זווית".

יצירתו של מחזאי בלתי-ידוע, בן 31, הוצג בניו-יורק בשנת 1945. זמן לא רק לאחר מכן נספח המחזאי, טנסי ויליאמס, לשורה הראשונה של מחזאי תקופתנו, ויצירתו, "ביבר הזכוכית" נספחה למיטב הרפרטואר של התיאטרון העולמי. בשנים שחלפו מני אז גדל והלך פרסומו של טנסי ויליאמס, שחדל בינתיים להסתפק בציר-עלילה כה לא מתוסבך כמו תסביך נחיתות ומעמד חסרתי נמוך – כמו במחזהו הראשון – וצלל בתאווה לתוך בוץ של סטיות פסיכיות. אך "ביבר הזכוכית" נשאר עד היום הזה פנינה של רפרטואר תיאטרוני וההצגה המצוינת של תיאטרון "זווית" הוכיחה זאת שוב, להנאת כל צופיה.

מה שנראה בשנת 1945 כ"טכניקות בלתי-מקובלות" – כפי שאמר טנסי ויליאמס, בהסבירו את כתיבתו – נהפך בינתיים לטכניקות שגרתיות ומקובלות לחלוטין, אך המשך דבריו של המחזאי אז, על התקרבות אל האמת ואי-התחמקות מן המציאות, כוחם יפה עד היום הזה, כי עיקרי האמת, הנפשית והחברתית, אינם משתנים: הניגוד בין דור האמהות ודור הבנים, הסתירה בין עבודה כמחסנאי ונפש-משורר השוחרת מרחקים, התהום שבין הבחור המצליח מאין כמוהו בגימנסיה לבין התראותו כמצליח בצלולו לתוך חיים בוגרים – כל אלה הם "אמיתות נצחיות" של תקופתנו לפחות, שחריפות משמעותם לא פגה.

לכל מבצעי הערב הזה מגיע שבח בלבד. בולטת מכולם רחל מרכוס, בתפקיד הנפלא של האם האוהבת-ומקנטרת, המנסה להבטיח את עתיד ילדיה הגדולים לפי מיטב הבנתה שלה, בבכי ובצחוק, בדברי חלקלקות ובדברי כיבושין, בזכרונות מתקתקים וממותקים מן העבר ובהסוואה אשליינית של ההווה – דמות נוגעת ללב, המשוחקת בשלל גוונים וגוני-גוונים ובחיוניות עזה.

שולמית אדר, שזה לה כמדומני תפקיד גדול ראשון על הבמה, נשאה יפה מאד בתפקיד הבת בעלת המום, כשהופעתה השברירית וקולה הרווי דווי הם הנופך החיצון לדמות שעובדה מבפנים לפרטי פרטיה.

שמואל עצמון, בתפקיד הבן, הנפתל בין נאמנות למשפחתו העלובה לבין קריאת נפשו הנסערת, עיצב דמות רגישה ופלאסטית. מיכאל כפיר, בתפקיד אורח המשפחה, המיועד כביכול להיות חתן לבת הנכה, היטיב לגלם את האקסטרוברט האופייני, החבר'מאן הנצחי לכאורה, כשהוא מביא עם זאת לידי ביטוי גם את אכזבות ישותו החברתית והאישית גם יחד.

המנצח הנבון על הקווארטט הזה היה הבמאי אברהם אסיאו, שנמנע מאפקטים חיצוניים ולעומת זאת העלה אווירה מושלמת, תוך שימת לב לאלפי פרטי המשחק, שהיתה בוודאי גורם נכבד מאד שתרם להצלחת השחקנים.

תרגומה של תרצה אדר היה שוטף ונעים לאוזן. יחזקאל אדר צייר תפאורה ריאליסטית, שביטאה את האווירה הדחוסה של העלילה.

אודה, שנתעוררו בי היסוסים כשלהם, עת שמעתי על כוונת "זווית" להעלות מחדש את "ביבר הזכוכית". אפשר להעלות מחזות ישנים מאד או חדשים מאד – אבל דווקא מחזה לא-חדש-לא-ישן, שאף הוצג כבר בישראל ובהצלחה? אך ההצגה הוכיחה, כי מחזה טוב בביצוע טוב – תמיד כדאי להעלותו.