מגוון ביקורות תיאטרון
של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.

קונצרט לשניים

"שקרני היקר" בביצוע אורחים מאנגליה.

בהיותי לפני זמן מה בלונדון, שם רצתי ערב ערב, כאחוז דיבוק, להצגות תיאטרון, החלטתי להיפגש לשיחה עם קנת טיינן, מי שהיה בעבר מבקר התיאטרון של "אובזורוור" הלונדוני, וכעת אחד ממנהלי "התיאטרון הלאומי" באנגליה, יחד עם לורנס אוליבייה.

בהשפעת ההצגות המצוינות שראיתי, שאלתי את מר טיינן: "ברור שקש למצוא קנה מידה השוואתי לכל התיאטראות בעולם, אך אין ספק, לדעתי, שאנגליה מחזיקה במקום הראשון, מבחינת היכולת והתרבות התיאטרונית. אולי תוכל אתה, כמבקר תיאטרון אנגלי ותיק, להסביר לי את פשר התופעה, הזאת – למה דווקא אנגליה?" קנת טיינן לא חשב הרבה והשיב: "האמנם סבור אתה, שהתיאטרון האנגלי טוב?"…

למרות שקנת טיינן ניסה אחרי כן להסביר לי , כמה טוב הוא התיאטרון הגרמני, ובכללו המזרח גרמני, והתיאטרון הפולני, ובתחומו המוגבל גם התיאטרון הרוסי – נשארתי נאמן לדעתי, כי אין כתיאטרון האנגלי. וטוב לראות שני נציגים מעולים של התיאטרון זה, גב' אתנה דאן ומר דייוויד דודימיד, מתיאטרון "אולד ויק" של בריסטול, שבאו לביקור בישראל, כאזרחי התיאטרון החיפני, ו… הוכיחו זאת שוב.

 

אתנה דאן ודייוויד דודימיד מציגים בישראל את "שקרני היקר" – לקט נבחר מתוך חליפת המכתים בין ג'ורג' ברנארד שאו לבין השחקנית פטריק קמפבל (אכן, פטריק; פטריק עד כדי כך, שמישהו כתב לה מכתב תודה על תרומה ופתח אותו במילים: "אדון נכבד"), חליפת מכתבים שנמשכה כארבעים שנה. מכתבים אלה עובדו להצגה בצורות שונות – והוצגו מכבר באנגליה, צרפת (שם נזדמן לי לראותה בביצוע פייר בראסר ומאריה קאזארס) ובישראל (בביצוע יוסף ידין ואורנה פורת).

העיבוד של השחקנים האורחים מאנגליה הוא מאת ג'רום קילטי. למרות שיש בו – לגבינו – ריבוי כלשהו של לוקאליזם תיאטרוני אנגלי, יש בו קו עליה דראמאטי ביחסי שני האישים הללו, בעלי האישיות החזקה והמיוחדת במינה, תוך שילוב קטעי ביניים משעשעים, הנקשרים אל מחזותיו של שאו ואל חלקה של גב' קמפבל בהם. בסך הכל – עיבוד תיאטרוני מצויין.

שני השחקנים הופכים את לקט המכתבים למסכת דראמטית, שיש בה מתח ואהבה, ציפיה ואכזבה, להט וייאוש, פסגות ומדרונות, עושר ועוני, תככים תמימים ומוסר – ומעל לכל, פיקחות שובבה של שני אישים, הקשורים זה עם זו, במשך עשרות שנים. כל זאת העלו לפנינו בכשרון רב, אתנה דאן ודייוויד דודימיד. הם החזיקו את סגנון ההצגה, באמצע הדרך שבין ערב קריאה לבין הצגה תיאטרונית מובהקת – ועל ידי כך העניקו לעצמם גם אפשרות של "קריאת מכתבים" כביכול, ללא ניע, וגם אפשרות של סצינות תנועתיות, שבהן נהפך הטקסט של המכתבים לטקסט של דיאלוג שנון וחי.

אין ספק, כי בהצלחת הערב, לצד שני השחקנים המצויינים, רב חלקו של הבמאי אריק ג'ונס, שידע לטפל בכישרון – של – גיוון ובאהבה רבה גם בטקסט וגם בשחקנים.