שירת אומה בעצמות גיבוריה

"מלחמת בני אור" מאת משה שמיר ב"תיאטרון הקאמרי". – ההצגה: גרשון פלוטקין. – המוסיקה: גארי בארתיני. – התפאורה: ארנון אדר.

רבות המכשלות הרובצות לפתחו של המחזאי, שבא להעלות ביצירתו תקופה היסטורית. כבול הוא על ידי נתונים ואירועים מסוימים, שרירים וקיימים, ואסור לו להתכחש להם; ועם זאת, גם מהפעלת דמיונו אסור לו להינזר, פן אחת תהיה דתו – לכשלון. חייב הוא לשקף את חוטי המעשים ואת הלכי הרוח של העבר; ועם זאת, אף על פי שהדברים אינם עולים לעתים בקנה אחד – חייב הוא להיות מתקבל על דעתם של בני דורו. צריך הוא לתאר נאמנה את מאורעות הרובד ההיסטורי של גיבוריו, ועם זאת להפיח חיים במאורעות הרובד האישי-הנפשי של גיבוריו. ועל הכל – עליו לכתוב מחזה של ממש בפיתולי עלילתו וביכולתו לרתק את הצופה.
לשם ביצוע משימתו זו, משקף הסופר את התקופה המתוארת לא בראי פשוט, שטוח, בלבד. ראי ההיסטוריה של האמן הוא לעתים קמור ולעיתים שקערורי, לעתים ראי של רסיסים שמעלה קטעי תמונה בלבד, לעתים מעוות ומציג באור מיוחד, כי אמן של אמת אינו יכול לתאר "היסטוריה" כעניין "אובייקטיבי", שריר ועומד וקיים אי-שם מחוץ לנשמתו שלו. הוא עצמו חייב להיות אותה היסטוריה, הוא חייב לחיות אותה, הוא חייב לשקף את רטט נפשו שלו כחלק מגירסת התיאור ההיסטורית שלו.
כך עשה משה שמיר במחזהו, שבזכותו – יחד עם ספרו "מלך בשר ודם" – זכה בפרס ביאליק: "מלחמת בני אור". ולאור הכשלונות המרובים למדי שהמחזאות ההיסטורית העברית קצרת הימים כבר רשמה לפניה, ולאור השגירתיות "ההיסטורית", המתנפחת והריקנית כאחת, השלטת לרוב כיפה בתחום זה, ולאור הישגיו הבלתי מושלמים של משה שמיר עצמו בשטח המחזאות עד כה – מתבלטת שבעתיים יצירה זאת, בכל הדרה ובכל עוצמתה.

*

עלילת המחזה מתחילה במקום בו תמה עלילת ספרו של משה שמיר – "מלך בשר ודם" – בשלטון עריצותו של המלך ינאי, שקבוצות גדולות של פרושים קמים עליו כדי למגרו. שליחם של המורדים, הכהן אבא שאול, בא לכפר מיצפה, אל שמעון בן-שטח, מנהיג העם, שהמלך גירשו ממעמדו בנשיא הסנהדרין, ומציע לו לעמוד בראש המרד. אבל שמעון אינו מאמין, שבדרכי אלימות ייכון צדק. באותה מידה של תקיפות דוחה הוא גם את הצעת אחותו, שלומית המלכה, אשת ינאי, שילך אל המורדים ויניעם לעשות שלום עם ינאי, אבי בניה. אולם משנודע לו כי המורדים הזעיקו לעזרתם את דימיטריוס מלך סוריה, עוזב הוא את כפרו, כדי לדבר על לב המורדים – שבו, ניתאי, הוא אחד ממנהיגיהם – שיבטלו את הברית הטמאה.
אל מחנה המורדים מגיעים פליטי הרדיפות של ינאי, ביניהם נעמית, אשת יוסי, מפקד המרד. היא מפילה תחנוניה לפניו, שיעזוב את המלחמה וישוב אל ביתו וחיק משפחתו. אך הוא דוחה את בקשתה, כי נדר נדר, יחד עם שאר כל המורדים, שלא לדעת מטוב החיים עד אשר ימוגר שלטון הרשע.
המורדים אינם מטים לשמעון אוזן קשבת. הוא קורא קללת רחם על ראש כל מי שיתן ידו לברית עם "בן בנו של אנטיוכוס הרשע". אחרי כן יוצא הוא אל ארמונו של ינאי בשכם, כדי לדבר על לבו, שיסיר מראשו כתר מלכות, וכתר כהונה שלו, למען ייכון שוב שלטון של צדק בארץ.
באותה עת מגיעה לארמון המלך גם שלומית. היא מבקשת מינאי, שייצא נגד הסורים ויניח למורדים היהודיים. ינאי, שעשה ברית עם אחי דימיטריוס, נגד דימיטריוס, דוחה אותה. באה ידיעה כי גדודי המורדים עולים על שכם וינאי מחליט לצאת למלחמה, "על היהודים בראש וראשונה". את שמעון הוא מטיל לבור כלא.
המורדים, בסיוע דימיטריוס, מנצחים וכובשים את ארמון שכם. וכאן מתחילים להתגלות בקיעים בפיקודם. יוסי רוצה ליהנות שעה קלה מפירות הנצחון. ניתאי ואבא שאול רוצים להביא את המלחמה לידי גמר מהיר. אנטיפס, עבדו של ינאי, נופל שבי בידי המורדים. הוא מגלה אוזנם, כי אויבים עולים על יהודה מכל העברים, וכי שמעון קורא להם להציל את הארץ. הם מחליטים לעלות למצודה בה מסתתר ינאי, כדי לנסות ולשתף עמו פעולה למען גירוש האויבים מן הארץ.
במצודת אלכסנדריון דורש שמעון משלומית שתניע את ינאי שישא ויתן עם המורדים, אשר צרים על המבצר. ינאי, אחר שנודע לו בסתר כי דימיטריוס הסתלק מן הארץ, מכניס למבצרו משלחת של ראשי המורדים, שבאים על פי הפצרתו של שמעון – וכולא אותם. קודם לכן שלח ינאי גדוד פרשים, בפיקוד פילגשו המצרית, לחטוף את שני בניו, ששלומית הסתירה אותם. המצריה חוזרת עם הגדוד, שנותן שוב יתרון כוח לינאי. הוא מצווה להוציא את ראשי המורדים להורג, אבל אינו מוציא להורג את שמעון, שמבקש למות יחד עם אלה שהפצרותיו הפילו אותם בפח המוות.
בתמונת הסיום אנו שוב באותה גורן במיצפה, שבה נפתח המחזה. שרידי הפורענות, ביניהם ניתאי, באים לחפש את שמעון. עתה מודה הוא, שאילו שמע לקריאת המרד מלכתחילה, לא היו הדברים מגיעים לידי כך; אולם אין בכוחו לשנות גם דרכיו במעשה. בנו יוצא להמשיך במרד. הוא עצמו נשאר בכפר, כשעמו נכרי, שדת היהודים, המופלאה שבתה את ליבו. הם יושבים – ללמוד את התורה מראשיתה.

*

גלריה של דמויות בשר ודם, חיוניות, עזות, פועלות, משנות ומשתנות, ועם זאת נאמנות לפנימיותן שלהן – מעלה לפנינו משה שמיר;
שמעון בן-שטח, שתחילה מסרב לתת יד למורדים ("צדק אינו ניתן … לא מידי כל חרב שבעולם"), המאורעות אונסים אותו שייצא ויעשה, וכאשר בגלל ציות לדבריו בא המוות על ראשי המרד, מתהפך עליו עולמו, משתנה גם השקפתו ("כל המבקש למנוע קורבן, סופו שהוא מביא את אחריו קורבן למזבח מרצחים … אין גאולה נבנית אלא ממה שנבנים הימנו חיי אדם"). אולם גם אם נשתנו מחשבותיו, אין עוד בכוחו לשנות את מעשיו. הוא נותן בלבו ברכתו למורדים, אבל אינו מסתפח אליהם. וכך הוא נשאר אנושי, אמיתי, לקח לדורו ולדורות.
מנהיגי המרד משקפים את המגמות השונות בקרבם: יוסי, המנהיג החילוני, איש המעשה המלא להט, אינו ניצל לעיתים מחולשה; אבא שאול – המנהיג הדתי-רוחני הקנאי; ניתאי, הלוחם הצעיר הנלהב, שפירוד הדרכים עם אביו מסב לו ייסורים, אבל הוא אינו סוטה מדרכו.
שתיים מדמויות הנשים, שלומית אשת ינאי, ונעמית אשת יוסי, מעלות בדרכים שונות – זו בתום עממי וזו בדעת שבילי מדיניות ומלכות – את אהבתן ואת קריאתן לשלום, למען הבית, למען הילדים.
המלך ינאי מגלה את כל תהום הניוון שמגיע אליו אדם, שליט, שעה שכל כוונתו ומטרתו אינה עוד אלא להוסיף ולמשול ויהי המחיר כאשר יהי.
העלילה מתגלגלת ממתיחות למתיחות, ממעגל למעגל: פעם ברובד היסטורי – היתן שמעון ידו למורדים? ופעם ברובד אישי-נפשי – היתנו יד זה לזה האב והבן האוהבים זה את זה, שמעון וניתאי? מעגל אהבת הפיפיות של שלומית אל אישה ומלכה; ומעגל האהבה התמה, שאינה רוצה לדעת דעת, של נעמית אל יוסי; ולצדן – מעגל אהבת הזנונים והנכלים של ינאי ופילגשו נוסיס. מעגלי הליכוד ומעגלי הפירוד בין ראשי המורדים, ומעגל נפשו השטנית של ינאי, שלעולם אין אדם יודע מה צפוי לו ממנה – כל אלה אוחזים את הצופה בשבי קסמם.

*

גרשון פלוטקין העלה הצגה שכולה פשטות של שלמות. מיד לאחר התמונה הראשונה, שהיא יפה להפליא למראה עיניים, אבל איטית במקצת, סוחף אותנו המחזה למערבולת מרתקת, שאינה מרפה עד הסוף. כל מעמד ומעמד הוא תמונה של ממש – מושלמת בבניינה, בקומפוזיציה שלה, בחלוקתה ובאיזונה, במתח הנסתר שבה ובסערה המופגנת שבה, בנגלה ובמרומז. את סערת המאורעות הכניס פלוטקין לתוך מסגרת של ציור מופלא, שיופי וכיעור, שלווה וסערה, הוד והדר ושפל תחתיות מוצאים בו את מקומן הנאות.
במלאכת המחשבת המשובחת הזאת עמדו לצדו שני עוזרים נאמנים: ארנון אדר, שבנה תפאורה מלאת הוד ופשוטה להפליא. מיד עם פתיחת המסך נושם הצופה את האוויר שטוף החמה של הרי יהודה. ושוב באמצעים מעטים, אבל מכוונים היטב למטרתם, מחדיר הצייר בלב הצופה פעם את תחושת הארמון המפואר בשכם ופעם את אווירת המצודת אלכסנדריון. אין כמעט רהיטים ואביזרים על הבמה, אבל כל מקום ברור ומוגדר, עז רושם ושובה עין, והעיקר – נושם את אווירו הממשי של המקום ואת האווירה נוראת ההוד של התקופה.
העוזר השני ליצירת האווירה הוא משה שמיר עצמו, ששם בפי גיבוריו לשון עברית, שורשית, פיוטית ומתנגנת, שכמדומה עדיין לא שמענו כמותה על הבימה. הלשון הזאת, בפי שחקני הקאמרי, שרובם ילידי וחניכי הארץ, ומדברים לשון זאת בבהירות, בטעם ובחדווה מורגשת – היא תאווה לאוזניים ממש.
המוסיקה של גארי בארתיני, המלווה כמה מקטעי העלילה וכן מקשרת בין התמונות, היא, לפי עניות דעתי, מודרניסטית צורמנית יתר על המידה. פסק הדין על הסגולות המוזיקאליות של יצירתו הוא מחוץ לסמכותי, אבל פרט לקטע מקהלתי לפני התמונה במחבוא המורדים, וקטע אלגי לפני הסוף – יש במוזיקה הזאת יותר כדי לטרוד מאשר כדי להנות את צופה התיאטרון.

*

בעוד שרגילים אנו בארץ לרוב להצגות, שבהן נתונים שניים-שלושה תפקידים ראשיים בידי שחקנים בעלי יכולת ורמה ואת שאר המקומות "ממלאים" – זיכה אותנו הפעם הקאמרי בהצגה, שכמעט כולה "כוכבים".
זלמן לביוש נשא על כתפיו מעמסה כבדה במשך כל הערב: הוא גם שיחק וגם דיבר, שימש פה לתורתו ונתגלה כאדם אנושי, שלבו נקרע בקרבו. את התפקיד של הרועה הרוחני השני, המורד אבא שאול, מילא משה חורגל, שגילם דמות כהן קנא ומסוער.
יצחק שילה, בתורת יוסי מפקד המורדים, בנה וביסס את דמותו אט-אט ובהתמדה במהלך העלילה, עד אשר הביאה לשיא אדיר רושם, שעה קלה לפני הוצאתו להורג. אריה לביא, בתור ניתאי, הוא לוחם נלהב ובר-לבב, אם כי קצת קל תנועה יתר על המידה.
חנה מרון, בתורת שלומית, השמיעה יפה מאד את הטקסט שלה. איני חושב ששחקן מסוים חייב להתקשר לאורך חיים עם תפקידים מסוימים; ואף על פי כן שואל אני: כלום לא העלה איש בקאמרי על דעתו, שטוב היה – לשתי השחקניות, להצגה ולתיאטרון גם יחד – אילו הוחלפו תפקידיהן של חנה מרון ובתיה לנצט?
בתיה לנצט שיחקה את הפילגש המצרית נוסיס משחק מסוגנן ונאה. עדנה פלידל (מקודם ב"אהל") היתה נעמית, אשת יוסי – אוהבת ותמימה, דואבת ונאמנה.
דמות עזה, הדורה ורבת תהפוכות העלה לפנינו יוסף ידין, בתור ינאי. אם כי מתבקש עוד קורטוב של שטניות למעשי הנבלה שלו, היה רב רושם בזעם כוחו ובבכי רפיונו, בגילויי השקר ובגילויי האמת שלו כאחת.
זאב ברלינסקי גילם דמות גרוטסקית של סירקאי נכרי, אבא טליון, בהומור מאופק, והיטיב לשמש שסתום ביטחון תחתון וחשוב לעלילה הגדולה שהתרחשה מעליו. נתן כוגן העלה את דמות אנטיפס, העבד האדומי הערמומי.
על כל השחקנים תבוא הברכה על הלשון היפה, שיצאה נאה לא מקולמוס הסופר בלבד, אלא גם מפיהם שלהם. בהצגה ההיסטורית החילונית הזאת הועמדו במבחן הקשה ביותר שתי הדמויות הדתיות – שמעון ואבא שאול. לפתחם רובצת סכנה של נטיה אל יהדות שהיא מעין "יידישקייט", זו מורשת דורות רבים בתולדותינו, גם במשחק וגם בדיבור. מן הראוי שייזהרו ויתרחקו מן הסכנה הזאת.

*

הצגת "מלחמת בני אור" היא לכל צופה – כפי שהבטיח וקיים הבמאי פלוטקין – ערב של נשימת "אוויר פסגות". זהו ערב של חוויה רוחנית מסוערת ועונג אומנותי עמוק כאחת. הסופר משה שמיר עמד בהבטחה הבלתי כתובה שנתן בכתיבת הרומאן הנהדר "מלך בשר ודם". התיאטרון הקאמרי והבמאי פלוטקין, שהעלו בפעם הראשונה בתולדות תיאטרונם מחזה היסטורי יהודי – עמדו במבחן, חידשו דרכים בהעלאת חזיון היסטורי יהודי והעשירו את תרבותנו התיאטרונית בנכס יקר, שאין להתבייש בו אף לפני אומות עולם.