מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"הדה גאבלר" מאת איבסן – ב"קאמרי".
הייחוד שבהצגה קלאסית טובבה, כ"הדה גאבלר" המוצגת עתה בקאמרי, מחוויר לעומת הייחוד של שיבת חנה מרון לפעילות תיאטרונית סדירה. ועם שמחתנו בראיית הצגה טובה ובראיית "חנה מרון טובה" – אין אנו חופשיים משריד צער על ששחקנית בעלת יכולת ואישיות כמוה התנזרה תקופה כה ממושכה. כתוצאה מכך, מהולה הופעתה המחודשת של חנה מרון על הבמה ב"שמחת המיפגש", והדבר משבש – ולוא לטובה – את ההתרשמות הצרופה.
המחזה "הדה גאבלר" מאת הנריק איבסן הוא אחד מאלה שהיטיבו לעמוד בחלוף השנים, משום שהוא נוגע, בסוף המאה ה-19, בבעיית אי-השקט היצרי של האדם – בעייה , שרק שנים אחרי איבסן זכתה לליבון פסיכולוגי וקליני, ושנים רבות עוד יותר אחרי כן לניתוח חברתי, ושנים עוד יותר רבות אחרי כן לביטוי דראמטי-אמנותי.
הדה גאבלר, שטלתנית וגאוותנית מטבעה, כבת של גנראל וכאהובה על הגברים הסובבים אותה – נישאת לשלומיאך אינטרוברטי, שאינו מסוגל לתת לה סיפוק משום בחינה. היא פונה בשצף-קצף סוער והרסני לעבר סביבתה הקרובה, זורעת ארס והרס, הפוגע בכל – ולבסוף גם בעצמה. כלום אפשר להמציא עלילה "מודרנית" יותר באמצע המאה העשרים?
מיד עם עלות המסך אנו צופים בתפאורה מרשימה, יצירתה של פאמלה לואיס. זוהי תפאורה ריאליסטית בתכלית, שדווקא הודות לביצוע הנאמן והמדוקדק של כל פרט ופרט בה, היא כאילו מקבלת ממד נוסף, את ממד האווירה.
בימויו של ליאונרד שך, הבמאי האורח, לא העלה תוצאה שווה בכל פרק ופרק של העלילה. הוא הדריך את כל ההצגה במיקצב רוגע, תוך הנחה, שסערת הקונפליקטים פורצת ממעמקים, מתוך-תוכם של הדברים המתנהלים בדרכי נימוס ומוסכמות. כתוצאה מכך נהיה הבמאי תלוי לא פעם בחסדי יכולתם של השחקנים. ומכיוון שלא כל השחקנים הם ברמה שווה, נוצרים פה ושם כעין "חללים ריקים" במהלך ההצגה, שהינה נאה ובעלת רמה בדרך כלל.
כבר בפתיחה, מיד אחרי שהתרשמנו מן התפאורה, חלה הירידה הראשונה, בסצינה בין המשרתת, המגולמת על ידי ליבנת שלם, לבין הדודה יוליה, בגילומה של מרים ברנשטיין כהן. אמנם, מרים ברנשטיין מתמלאת חיים אחרי כן, בפגישתה עם הדה, ומפצה אותנו על ההתחלה, תוך קיום רמת משחק נאה עד הסוף. תפקידה של מרת אלבסטד, תפקיד חשוב ומרכזי, נתון בידי רחל ויינר, שלא יכלה להוסיף לו מאומה למעלה מן הטקסט הכתוב. וכך קרה, שבכל עת שהותה על הבמה, ובשיחותיה הרבות עם הדה (חנה מרון), לא הורגש איזון.
אורי לוי גילם את דמותו של השופט בראק, התככן ורודף התענוגות, גילום חיצוני. גדעון שמר, בתפקידו של לוובורג, הדמות הגברית היוצאת – דופן בחבורה – אוהב ויוצר, מתהולל ומתחרט, מיטלטל בסערות נפשו ונדחף על כורחו להרס עצמי – גילם כהלכה תפקיד, שהינו שלב של התקדמות בדרכו על הבמה.
אברהם מור, שגילם את דמות בעלה השלומיאל של הדה גאבלר, האיש המבלה את רוב ירח הדבש שלו בספריות ובמוזיאונים – היה כן ומשכנע, שופע רצון טוב וכושל-נכשל על כל צעד ושעל, מרעיף רגשות על סביבתו ואינו מסוגל לעורר בדל-של ראש בלב אישתו, מתכוון רק לטוב ודוחף בלא משים את העלילה לקיצה הרע הבלתי-נמנע. אברהם מור בנה בתפקיד זה – השונה מהדמויות שגילם עד כה – את אחד ההישגים היפים ביותר שלו עד כה.
אך "הדה גאבלר" קמה לחיים של-ממש בשעה שהדה גאבלר, חנה מרון, עולה על הבמה. אמנם, בראשית הופעתה נראה שהיא משטה קצת בנו, במעיין תכסיס הטעייה: במקום לזהות בה את האישה הדימונית המסוכנת, אנו עלולים לחשוב אותה לשעה קלה לסתם אשת-איש משועממת. אך חיש מהר היא מתגלה, ומגלה בשלל האמצעים הבימתיים – התנועתיים והקוליים – שלה את דמותה הסעורה האמיתית. היא מאופקת ומתפרצת לסירוגין, היואשת ונאחזת בתקוות, אוהבת ושונאת – ותמיד אנושית וכובשת את הלב.
הצגת איבסנית זו "סבלה" מהעובדה, שהייתה אכסניה לכעין "הופעת בכורה" מחודשת של חנה מרון – אשר נשרו אותה על כתפיה – כי החד-פעמיות הפרה את האיזון. אנו רוצים, ש"סבל" מסוג זה, עם חנה מרון במחיצתנו, יהיה לנוהג קבוע.