שעשועים לפורקן המתח

"הנסיכה טוראנדוט" מאת קארלו נוצ'י – בתיאטרון הקאמרי.

אכן, בעיה קשה עמדה לפני תיאטרון הקאמרי, בשעה שניגש להעלות בכורה ראשונה אחרי מלחמת ששת הימים.

רבים בעולמנו האמנותי, המגיש לציבור מזון דרמטי^–בידורי, שאלו את עצמם: מה ירצה לראות הקהל כעת, אחרי ימי המתח? האם אפשר להרטיט אותו בסיפורי אהבה ורגש? האם אפשר להצחיק אותו בעלילות קומיות סביב קטנות, אחרי ימים של מעשים כה גדולים ומלהיבים? שאלו – ולא ידעו לתת תשובה. ובלב רבים היה חשש מפני התחרות וההתמודדות בין הצגה תיאטרונית לבין… מהדורת החדשות הקרובה.

התיאטרון הקאמרי החליט לתת תשובה – על ידי שיבה ל"עסקי תיאטרון רגיל". הוא העלה הצגה, שאותה אפשר היה להעלות בתקופה כלשהי; וכיוון שהעלה אותה בצורה רעננה, שופעת מקצב ותנועה שוטפת, מצטיינת בכושר המצאה – הפך אותה להצלחה.

המחזה "הנסיכה טוראנדום" נכתב על ידי המחזאי האיטלקי קארלו גוצי במאה ה- 18, בסגנון ה"קומדיה דל ארטה", שהיה חביב על המחבר. את העלילה, שאינה מעניינת ומקורית כשלעצמה, החייה גוצי על ידי שתילתה בתוך עולם הדמויות המסורתיות של ה"קומדיה דל ארטה".

בא הבמאי שמועל בונים והוסיף למחזה מסגרת חדשה – מסגרת של קרקס. העולם הקרקסי סיפק לבמאי שפע של אפשרויות ליצירת מצבים קומיים, תהפוכות וגלגולי דמויות, תוך תנופה אסוציאטיבית העוברת בקלות מן העולם העתיק ועד לימינו אנו – וכך נוצרה שרשרת עליזה של מעשי קונדסות ומוקיונות, המצליחים לשעשע ולהצחיק ולהעטות אווירה של משובה ועליזות על כל המתרחש על הבמה.

ואולם, למרות שהצגת "הנסיכה טורנאדוט" היא ערב קליל ונעים מאוד, אין אנו פטורים מלהצביע על כמה נקודות תורפה. ראשית, הוספת הגורם הקרקסי יצרה אמנם מדיום חדש, שפתח אפשרויות נוספות של מוקיונות וקומיזם, אולם גם סרבלה את הקיים: הנה לפנינו קרקס, שבו מתרחשת בעיקרו של דבר, עלילה קומית, המבוצעת על ידי גיבורי ה"קומדיה דל ארטה", המופיעים בדמויות של סינים וטאטארים… נוצר כאן סבך סגנוני, שבתוכו "האופי…" הולך לאיבוד לחלוטין. והצדדים של "דל ארטה" וקרקס מתחלקים ב"שלל" חצי חצי…

מפיצול^–האישיות הסגנוני הזה סבל יוצר התפאורה. אריה נבון, שהעלה הפעם תפאורת קרקס דלה למדי, בזירה הקדומנית. ברקע הבמה היה אמנם חלק נוסף של הקרקס – חדרי הלבשה. עם מראות ומנורות – אך חלק זה לא הופעל ולא נוצל כלל בכל מהלך ההצגה, ולא נותר אלא לתהות לשם מה הוקם.

טענתי העיקרית לגבי ההצגה נוגעת לחלק הסיפורי שלה – סיפורו של נסיך טאטארי, שנקלע לעיר הסינית פקינג, ומנסה שם להשיג את ידה של הנסיכה טוראנדוט, על יד מתן תשובות לחידות שבפיה. אמת נכון, לעלילה הזאת אין חשיבות מרובה, אולם בעצם היותה עלילת המחזה היא מהווה את חוט השדרה של ההצגה – שהרי אין כאן כוונה להעלות ערב רביו של בידור קרקסי ללא חוט מחבר. וכיוון שהעלילה הזאת עומדת במרכז, מן הראוי היה להקדיש לה תשומת לב מבחינה הפרשנות הבימתית, ומן הראוי היה להציג אותה בצורה מעניינת. אם הדבר הזה לא עלה בידי הבמאי, הרי זה נזקף גם על חשבונם של שני השחקנים המרכזיים, שלא עמדו במשימה המוטלת עליהם. מייק בורשטיין, שדרך ככוכב^–שביט בשמי בימותינו בהופיעו ב"המגילה", מתלבט עדיין בבעיה אמנותית ישנה^–נושנה: כיצד להצליח שנית – אחרי ההצלחה הראשונה? ב"טוראנדוט" הוא הופיע כנסיך טאטארי, המקש את ידה של הנסיכה טוראנדוט, שגולמה בחיוורון על ידי רינה גנור, על הבמאי היה להחליט, אם להוליך את פרשת האהבה הזאת בקו של סגנון רומנטי – ודומה כי בכך לא יכלו לעמוד שני השחקנים הללו – או לשלבם במסכת ההיתולית המשתובבת הכללית. הבמאי פסח על שתי הסעיפים – ושני השחקנים לא הצליחו במשימתם.

השחקן המבריק בערב זה הוא אברהם בן^–יוסף, המופיע בגלגולי תפקיד כמנהל הקרקס וכקיסר סין. הוא עובר מתפקיד לתפקיד באותה קלות, שהיא תמצית סודה וחינה של ה"קומדיה דל ארטה", כשהוא משלב אמת ומשובה, ריגוש וקריצת עין, וסוחף את הצופים לתוך מעגל חוויותיו העליזות.

בין יתר השחקנים בלטו – אברהם מור, שגילם בעסיסיות את הדמות המסורתית של "פאנטאלונה", שכאן הוא גם ראש השרים של קיסר סין וגם אחד מחבורת מוקיוני הקרקס; ונחום שליט, בדמות המסורתית של "בריגלה" שכאן הוא ראש משמר המלך ואחד ממוקיוני הקרקס, שחקן שנוכחותו וחיוכו הרחב אינם משים כל העת מעיני הצופה.

המשורר נתן אלתרמן הלביש למחזהו של גוצי מחלצות עבריות מקסימות, בפרוזה ובפזמון, ותרם חלק נכבד לרמתה ולרוחה של ההצגה.

המלחין אלכסנדר ארגוב הלחין מנגינות חביבות לפזמונים, והרקדן והכוריאוגרף שמעון בראון – שלרשותו עמד צוות משובח של רקדנים ורקדניות – העלה סצנות קרקסיות נעימות לעין ומלהיבות.

הפיכת "הנסיכה טורנאדוט" על ידי הבמאי שמואל בונים להצגה במסגרת קרקסית היא כעין יצירת מקור חדש, שהושקע בו שפע של מחשבה והמצאה – והנאת הקהל היא גמול למחדשי נעוריה של היצירה.