תקופה ללא אנדרטה

"איציק ויטנברג" – מאת חוה רוזנפארב – ב"הבימה"

דומני, כי אין בחיינו נושא, שאליו אנו מתייחסים ברגש עמוק ובחרדת קודש, ושאנו כה חפצים להנציחו בביטוי אמנותי הולם וראוי – כמו הנושא של השואה והגבורה. על-כן מצער שבעתיים, שעדיין לא נתגלתה היכולת להציב לתקופה הזאת את האנדרטה הדראמאטית שלה.

המחזה של חוה רוזנפארב, "איציק ויטנברג", הועלה בתיאטרון "הבימה" גם על ידי הסופרת וגם על ידי הבמאי ישראל בקר, ברגש רב ותוך זהירות שלא לגלוש – לא לסנטימנטאליזם בכייני מכאן ולא לגלוקיפיקאציה נמלצת מכאן. הדרך שבה בחרה הסופרת, ובעקבותיה הבמאי, היתה – ליקוט קטעים רפורטאז'יים, משובצים באינטרלודים פיוטיים. אך התוצאה הבימתית לא הצדיקה, את המאמץ, ובוודאי שלא עמדה בשום יחס לגודלו של הנושא. אולי תקופתנו אינה בשלה עדיין להעריך ולגבש את הפרק הנורא הזה בתולדות עמנו, שהינו עדיין קרוב מידי אלינו.

המחזה נפתח בשיחה של ילדים, כתובה ומבויימת בפיוט מלאכותי, שלא הוכן ולא הוצדק עדיין מבחינה דראמאטית. גם בפרקי-ביניים נוספים מוסיפים הילדים להתפלסף, כשם שגם המבוגרים ברובם משמיעים דברי חכמה כעין פילוסופים. רוב הדיאלוגים במחזה, שהינו חסר רצף דראמאטי פנימי, סובלים מנימה של דיקלום, ואין הבחנה אינדיבידואלית בין דמות לדמות – הכל מביעים "רעיונות", במסכת המאבק נגד הכובש-הפולש הנאצי, בבעיית המרד היהודי בגיטו ובסבך שיקוליו של ה"יודנראט". למעשה, לא ניתן לנו להכיר, לזהות ולהפריד את הדמויות הרבות, המופיעות במחזה זה, משום בחינה אישית-פרטית, כבן אדם, אלא רק מבחינת דעותיו ומעשיו בשאלת הקיום היהודי בגיטו. התוצאה הבלתי-נמנעת מבחינה דראמאטית היא, שהדמויות מתגמדות, נהיות פיות מלאכותיות, שבאמצעותם מביעה המחזאית את דעותיה ורעיונותיה.

דוד שריר הקים להצגה זו תפאורה נהדרת, השומרת על אופיה הבסיסי – הגיטו הנעול – בגירסאות השינוי השונות שלה. נתן פנטורין היטיב להעלות את הדגשים של התפאורה הזאת, בעזרת אמצעי תאורה. המוסיקה של אדי הלפרין היתה בסגנון מוסיקת הלוואי הקולנועית, שמשקלה קל מדי בשביל ללוות דראמה מסוג זה.

בקרב השחקנים הרבים בלט רפאל קלצ'קין, בדמות אחד הזקנים בין תושבי הגיטו. מישא אשרוב, כמפקד המחתרת, ויהודה אפרוני, כמפקד משטרת הגיטו, עשו כמיטב יכולתם, כדי לנסוך מעט דראמה בדברים שהושמו בפיהם.

המאמץ הגדול והכן של התיאטרון, והציפיה הגדולה והכנה של הצופים – לא יצרו את ההתייחדות הדראמאטית המקווה עם  הנושא, היקר והקרוב לכולנו. אך גם נסיון זה, במגבלותיו וכמות שהוא, מקדם אותנו בדרך הקוצנית, שבסופה יימצא הביטוי הדראמאטי  למוראות השואה.