מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"סיפור אוריה" מאת בנימין גלאי – ב"בימת השחקנים"
אם הורגלנו עד כה, שרק מחזאים זרים נוטלים לעצמם חופש של מעוף דמיוני, תוך שבירת מסגרות ומיני הפתעות של אקזוטיקה וחוסר שחר – בא בנימין גלאי והראה לנו, כי יש לנו מן הנזיד הזה משלנו, וכי יכולים אנו לחפנו מלוא חופניים, ללוגמו מלוא הלוג – וליהנות מלוא ההנאה.
"סיפור אוריה" של בנימין גלאי מספר את המעשה הנודע בדוד המלך, שחשק בבת-שבע, אשת אוריה, ושלח את בעלה אל המוות. גלאי מצא אגדה בעלת תוכן עלילתי דומה להפליא – ובעולם האגדות הלא אין מחסור במלכים החומדים וחומסים נשים לא להם – בעולם האצטקים, והוא שוזר ומשלב ביד החופש הטובה עליו עלילות ישראל עם עלילות אצטק, עד שאנו נקלעים אפילו ל…רכבת, הנוסעת בימי בית ראשון מירושלים לרבת עמון, ושם נפגש הקצין החיתי הבכיר אוריה עם הנערה האינדיאנית חואניטה.
ואולם, בעוד שהקיטוע והשיזור באים להראות, כי דומים מעלליהם של המורמים מעט, בא הסיפא במחזהו של גלאי ומוכיח, כי שונה ישראל מכל העמים: אצל שאר העמים חומדים וחומסים ותו לא, ואילו בעם ישראל מופיע אחר מעשה החמס נתן הנביא, ומטיח דרך-נזיפה בפניו של דוד המלך את משל כבשת הרש שאותה גזל. והמחזה, המתחיל בשובבות כמעט פראית, בעליצות שאינה יודעת סכר, מסתיים בנימה של פאתוס מסוים, שיש בו מן ההדים של "אתה בחרתנו".
לא בבחירת הנושא הכפול בלבד נבדל בנימין גלאי מיתר המחזאים הישראלים. הוא נבדל גם בלשונו המיוחדת, העסיסית והעשירה, שאוצרותיה שמורים להבעת דברים על דיוקם ועל גוני גוניהם, ואף אם יקשה לפרקים לשחקנים להגות כל מה שצריך, ואף אם יקשה לפרקים למאזין לקלוט כל מה שצריך – גם במה שנותר מצוי שלל רב.
ועוד ייחוד מתייחד למחזהו של בנימין גלאי: הוא הצליח להצית ניצוץ של להט והתלהבות בחבורת "במת השחקנים", שהעלתה עם הצגה זו את ההצלחה השלישית הרצופה שלה בזו אחר זו – אחרי "מלקולם" ו"טלמכוס" – ודבר זה אינו חזיון שכיח.
יש לזכור, כמובן, כי שלוש ההצלחות האלו הושגו במחזות הקרויים "חריגים", ועדיין צפויה ל"במת השחקנים" ההתמודדות עם הדרמה הגדולה. אולם אין הדבר גורע מן העובדה השרירה וקיימת, שלהקה זאת הפגינה בזמן האחרון שפע מעיינות של מרץ, כישרון, מקוריות ולהט – בתרכובת הראויה לשבח.
הבמאי עודד קוטלר נאחז בסיפור הבן-יבשתי של גלאי כאילו נדרש הוא-עצמו ליצור את היצירה מחדש. ואמנם, הוא הקדיש שימת לב עד-בלי-די לכל קטע ולכל רגע, בהפיחו רוח חיים בכל מקום. תוך התמזגות עם רוח המשובה הנסוכה על המחזה, הציג הבמאי לעיני הצופים כעין "קברט ספרותי", חופשי מכבלים, שבו מופיעים השחקנים לפרקים בזהותם האמיתית, ושוב מחליפים דמויות בהתאם לדרישת המחזאי, לפעמים יוצאים בתרגילים פנטומימה או מחול, לפעמים משמיעים פזמון קולע – ותוך כך מגלגלים את עלילות התאווה והפיתוי, בקריצה לגלגנית מתמדת, ברוח של הומור ברמה גבוהה, שהרצינות אינה נעדרת ממנו.
אין ספק, כי מלאכתו של עודד קוטלר כבמאי היא היא שיצרה את הממד הבימתי, הממשי, שנתן ליצירת בנימין גלאי אפשרות-של-קיום מעבר לגיליונות הנייר הכתוב.
לצידו של הבמאי עמדו שלושה אמנים, הראויים לשבח בפה מלא.
גילה שאקין יצרה תפאורה – חומה מצוירת באופן מסוגנן, בצבעי פאסטל עמומים, חומה המשתברת ומתפרקת לפי פקודת הבמאי והשחקנים, יוצרת כניסות ויציאות, מעברים ופתחים, גגות וגשרים, תוך תמורה טבעית, קולחת ואסתטית.
המלחין יחזקאל בראון הלחין מוסיקה ערבה ביותר לפזמונים ולקטעים של מחול ופנטומימה, המשבצים כאבני חן את מחרוזת המשחק.
חנינה צוקרמן הדריכה את השחקנים בתנועה, שהצטיינה בפשטות שיש בה חן ובאפיון קולע.
דומה, כי אין זה אלא טבעי, כי לשורת העושים מלאכתם נאמנה בהצגה הזאת מצטרפים גם השחקנים, המגלמים כל אחד "תפקידים" רבים.
לבנה פינקלשטיין הראתה, כיצד מסוגלת שחקנית להיות חיננית וכובשת, בלא להיות דווקא "חתיכתית"; מיכאל כפיר היטיב להביע את גורלו של מי שכפוף לשליט ואינו יכול להמרות את פיו; אמנון מסקין, בתפקיד מלך ישראל ומלך האצטקים, והלל נאמן, בשורה של תפקידי משנה – סיפקו שפעי תבלין קומי למרקחה הקומית הכוללת. איצקו רחמימוב היה שליחו של המחזאי, בתפקיד המנחה של ההצגה.
"סיפור אוריה" הוא במחזאות הישראלית משב-רוח רענן וחדש, מבריק ומהנה.