אחים ואבות

ערב פזמונים בביצוע רביעיית "פרר ז'אק".

רביעיית "פרר ז'אק" – "האחים יעקב" הצרפתיים – "שיגעה" בזמנו את  העולם, את ההמונים ואת אניני-הטעם כאחד, עת יצרה סגנון חדש ומיוחד של הגשת פזמון. הם גילמו (כפי שכתבה אגנס נאוואר, המצוטטת בתכניה שלהם) – "נעורים, חן, עממיות, שירה." התכונות האלו עומדות בעינן, פרט ל…נעורים. גם שלהם. גם שלנו.

רביעיית "פרר ז'אק" ממשיכה להגיש את פזמוניה כיאה לרבי-אמנים, שיצרו סגנון חדש והקימו דור של תלמידים ומחקים בעולם כולו. הם אינם בעלי יכולת קולית, אולם שופעים המצאות בימוי רעננות, בתנועה, בהעמדת "תמונות", בניצול אביזרים "בסיסיים" כגון שפמים, זקנים, כובעים, מקלות ומטריות. הופעתם היא כה תרבותית, שהם מסוגלים לשיר בפזמון אחד על חיזורו האומלל של לא-יוצלח, או על קורות חייו של סתגלן מבטן-ומלידה – מן הרויאליזם דרך הסוציאליזם ועד לאמריקניזם – ובפזמון הבא על… הקנאה שמתקנאים בתי השימוש הציבוריים בערי- השדה במוסדות- העמיתים של מטרופולין-האורות. אך רק מיטיבי שמוע צרפתית ייהנו גם מן הטקסטים, הלא-קלים-להבנה, נוסף על הליטוש המקצועי החזותי.

הופעת הרביעיה הזאת, שהיא קאמרית במלוא מובן המלה, – ואין בה מפרץ ההסתערות האישית של זמר-סולן – מתקפחת גם בהיותה מוצגת באולם ענק וקר, כשמסך שחור מאולתר ברקע מסייע להבליט את התנועה העשירה של ידיהם הנתונות בכפפות לבנות.

מי שהיו במשך שנים ארבעת "האחים ז'אק" נהפכו בינתיים לארבעה "אבות ז'אק" – והדבר מעורר הירהורים.