ארבעה משוררים משובבים את הנפש

"כובע הקש האיטלקי" , מאת א. לאביש ומ. מישל, ב"תיאטרון הקאמרי". עברית: נתן אלתרמן. – ההצגה: יוסף מילוא. – התפאורה: משה מוקדי. – המוזיקה: פראנק פלג.

ארבעה משוררים עשו יד אחד: משורר זר המילים, משורר זמר המנגינה, משורר זמר הצבעים ומשורר זמרת הבימה. הם הוציאו מגנזי הנסתרות חזיון ישן אף מיושן, דחסו בו מכוח שירתם, העניקו לקהל הצופים ערב שבו הוא מתהנה בהנאה מלוא חופניים ו… העלו זו הפעם הראשונה קומדיה מוזיקלית ראויה לשמה על הבמה העברית.
יש מיד להעיר ולהביע צער, על שכוחות מעולים אלה לא ניסו כוחם ולא העלו קומדיה מוזיקלית ישראלית. אבל אנו מברכים ברכת "שהחיינו" גם על הקומדיה המוזיקלית בישראל, ורואים בה שטר חובה, שהיוצרים חייבים ועתידים לפרוע אותו.

*

אויז'ן לאביש, מחבר "כובע הקש האיטלקי" הוא מגדולי המחזאים ההומוריסטיים של צרפת במאה שעברה. ראשית עלייתו במחצית הראשונה של המאה, כאשר הפארסה הצרפתית נהיתה שדופה ותפלה, והוא בא והפיח בה רוח חיים חדשה. שיא פעולתו במחצית השניה של המאה. בקרב בני זמנו הנלהבים היו שהשוו אותו עם מולייר. לדעתנו אין להשוואה הזאת על מה לסמוך. כי מולייר הוא משורר של קומיות, עתיר רעיונות ורגשות, דיוקנאי סאטיריקן חריף, נביא השכל הישר, בסבכי החברה; ואילו לאביש אינו מחבר קומדיות של אופי, אלא בעיקר מחבר קומדיות של סיטואציה. קומדיה כזאת עלולה בכל עת לגלוש בנקל לתחום הבורלסקה, שמטרתה רק להצחיק. זכותו של לאביש היא, שידע להישמר מסכנה זאת.
ראשית דרכו של לאביש היתה בכתיבת מחזות וודוויל. ה"וודוויל" מקורו בשירי יין צרפתיים (כנראה על שם העמק מניב הגפנים – וואל דה וויר), שנהפכו אחרי כן לחזיונות עממיים שבהם השתתף גם קהל הצופים בשירה. ולבסוף – אלה מחזות, שהם רצופים קטעי שירה וריקוד. לאביש נחשב (יחד עם סקריב, שהופיע מעט לפניו) לגדול מחזאי-הוודוויל הצרפתיים. בעוד שמטרת הוודוויל היא רק להצחיק ולשעשע, יצר לאביש בתקופת חייו המאוחרת יותר גם מחזות שבהם הביע את רעיונותיו הפילוסופיים והחברתיים, שבהם תיאר בקולמוסו הסאטירי-עוקצני את הזעיר-בורגנות – וגם לא איבד ממשובת ההומור ומכשרון השעשוע שלו.
"כובע הקש האיטלקי" הוא אחד המחזות הידועים ביותר שלו, מסוף התקופה הראשונה. הוא נכתב בשיתוף עם מארק מישל (אגב, לאביש כתב את רוב מחזותיו "בשיתוף" עם אחרים; אולם להגנתו מציינים, שאיש מבין "שותפיו", משיצא לעצמאות לא עלה לגדולה כגדולתו של לאביש). אף על פי שהדעה הרווחת היא, שלאביש הוא מיושן ו"יצא מהאופנה", מחזיק "כובע הקש" מעמד בעקשנות ואינו יורד מבימות העולם. הוא הועלה בין השאר על בד הקולנוע על ידי רנה קלייר, ועל קרשי התיאטרון – על ידי אורסון וולס. המחזה בנוי על נוסחת הפארסה: הגיבור הראשי רודף ומחפש דבר מה, כל השאר רודפים בעקבותיו, ואותו חפץ אינו נמצא אלא שעה קלה לפני רדת מסך הסיום.
זהו מעשה בפריסאי צעיר, שאץ אל חתונתו, ובדרך אוכל סוסו כובע קש פלירנטיני יקר של גבירה צעירה, שהיה תלוי על עץ, בשעה שהגבירה היתה מתעלסת עם קצים בחורש הסמוך. בלי הכובע אין הגברת יכולה לחזור לביתה, והקצין-המאהב מאיים על החתן שיהרוג אותו אם לא ימציא לו כובע כזה בדיוק. בינתיים מתאכפת כל שיירת החתונה, ש… אנשי עיר שדה, ותובעים מהחתן לבוא אל טקס הכלולות. החתן רץ לחפש כובע קש וכל הכבודה אחריו. הוא נכנס לחנות כובעים, והנה מתברר, שבעלת החנות היא אהובה משלו, ששישה חודשים קודם לכן הבטיח לשאתה לאישה. הוא הבטיח ו… הבטיח. אחרי מרוץ שובב וששל אי-הבנות בחנות, נודע לחתן, שכובע כזה מצוי רק אצל הרוזנת שאמפיני. הוא אץ שמה ומחמת אי-הבנה מתקבל שם כטינור איטלקי מפורסם, ועליו להופיע שם ולשיר, כשיחד עמו מופיעה להקת רקדניות בריקוד "קן-קן" עליז. אחרי ייסורים רבים נודע לחתן, שהרוזנת נתנה את הכובע במתנה לדודתינה. החתן, וכל הכבודה הגדולה, אנשים, נשים וטף – בעקבותיו, אל הדודנית. אבל הדודנית בעלת הכובע איננה בבית; ומסתבר, שבעלה הוא הבעל המרומה של אותה גברת צעירה, המחכה למן הבוקר ועד הערב בדירתו של החתן, בחברת הקצין המאהב – לכובע, כדי שתוכל לחזור הביתה אל בעלה. אך אל ייאוש: סוף סוף נמצא כובע, הבוגדנית חוזרת אל בעלה, החתן אל כלתו, ושלום על פאריס.
באלף ואחד פרטים קטנטנים שם המחבר ללעג את כל החברה כולה: את החתן, שהוא בעת ובעונה אחת גם אוהב וגם בוגד; את האצילים, שהם ריקנים ומעמידי פנים; את אנשי עיר השדה, על גינוניהם, המבקשים להיראות כאנשי כרך; את הבעל המרומה, שהוא עצמו אינו נמנע מלצבוט את אחוריה של החדרנית; את הגבירה, שהיא בוגדנית, אבל כלפי חוץ כולה צניעות מתחסדת. וכל עושי ההצגה – הבמאי, השחקנים, המתרגם,. המלחין והצייר – עושים לחיזוק המגמה הזאת ומוסיפים נופך סאטירי אנושי חריף לכל ההומה והמהומה השובבה הזאת.

*

המתרגם, נתן אלתרמן, עשה מבצע ווירטואוז, בהגישו לנו לשון שהיא תשלובת של קלילות ומובנות, מחוננת בתרבות פנימית ומשובצת בחסד אמצאה קומי, לשון מבריקה ושובה אוזן בטקסט ובפזמונים כאחת.
המלחין פראנק פלג, שחיבר את המוזיקה לקטעים המוזיקליים המרובים, מפגין חוש הומור מוזיקאלי מזהיר ומתורבת, הן בחיבור המוזיקה האינצידנטאלית, ללוויית העלילה, והן בחיבור שירי יחיד, פזמונים, שירים לצוות קולי וזמרות מקהלה. הריגוש של מנגינותיו לעולם אינו סנטימנטאלי, אלא נוטה לצד הסאטירי; המקצב – מתמיד וסוחף, אך לעולם לא משעמם. גם מבחינה מלודית וגם מבחינה תזמורתית לפנינו שילוב משובה של ישן (מס למחזה ולעלילתו, בני המאה שעברה) עם חדש (מס לאוזנו של הצופה בימינו). אין ספק, שראויה מוזיקה זאת, שתעובד ותופץ בתקליטים. יש לציין, כי הצוות הקטן של ארבעה מנגנים (בניצוח הפסנתרן קורט ניטקביץ) מצליח לעשות "רעש" – במובן הטוב – של תזמורת שלמה, ומשמש צד שכנגד הולם לעשרות השחקנים, הרקדנים והזמרים שמסתובבים בעת ובעונה אחת על הבמה.
הצייר משה מוקדי בנה בשביל הקומדיה של סיטואציה במה עם שלל אפשרויות "סיטואציוניות", מרחב מחייה לעלילה רבת השחקנים, בעל כולו פרוש קסם של צבעוניות, אם במשובה ואם בהדר, אם באינטרייר ואם בתמונת רחוב. אולם דומני, שזכותו הגדולה ביותר היא בכך שנתן פנים – במשמעות רחבה – לדמויות הרבות המהלכות על הבמה (מהם רבים זמרים ורקדנים ולא שחקנים), שלכולם פרצוף ודמות, שיש בהם גם משום תוכן. תהלוכת הדמויות, שהבמאי מעביר אותה לנגד עינינו, היא ממש כתהלוכה של דמויות שיצאו מאלבום של דומייה – קריקטורות חיות, חריפות, בעלות משמעות אנושית עמוקה ורושם אסטטי עז.

*

במחזה זה, שאיננו מחזה של אופי, לא ניתן כמעט לשחקנים ליצור "דמויות". הצופה, היוצא מהתיאטרון אחרי ההצגה, זוכר "את כולם", כצוות שידע להשתובב בהרמוניה, שידע ליפול ולקום ולרקוד ולשיר ולהציג "מספרים".
ראש וראשון למציגי ה"מספרים" היה שי אופיר, בתפקיד החתן. הוא היה כולו חן וגמישות: הוא רקד ברגליו, בידיו, במקלו, בכובעו, בעיניו, בשפתיו; והוא דיבר בשרירי פניו ובקצות אצבעותיו ובכיפוף ברכיו. הוא עמד במרכז ההצגה וכמה מהופעותיו – כגון קטע הזמרה "האיטלקית", וריצית הפנטומימה – אינן נשכחות. מבצעו מלאי החן והקלילות זכו בצדק לגלים של תשואות מידי הקהל. הופעתו והצלחתו משמשים הוכחה חיה לכך, מה חשובה לכל שחקן ידיעה כלשהי בשטח הריקוד והפנטומימה.
עזר כנגדו נאמנה – מקבילה ומנוגדת לו – שימשה זהרירה חריפאי, בתור כלה, שהציגה בת-כפר מטומטמת וקשוחה להפליא. מרדכי בן-זאב, בתור חותן, גילם דמות נאמנה על דרך הסאטירה ושימש גם בעלילה וגם במשחקו "קטר" שגרר אחריו את הכבודה הגדולה. חנן סימטאי בתור דוד הכלה, נתן כוגן בתור הקצין-מאהב, אביבה גור בתור האישה הבוגדנית, ואסתר גרינברג בתורת בעלת חנות הכובעים – מילאו כהלכה את המשימות שהוטלו עליהם. ניסן יתיר התבלט בתפקיד מנהל הפנקסים הזקן. אברהם חלפי וזאב ברלינסקי – היו טובים, כמובן; אבל משום מה ציפינו מהם ל… יותר. דבורה קידר, בתורת הרוזנת, אינה צריכה להיות כה מאופקת ועליה לנסות להיות יותר מגוחכת. אילי גורליצקי וזהבה הס, בתור זוג משרתים, היו חינניים בביצוע תפקידי המשנה שלהם.

*

וגולת הכותרת – הוא הבימוי מעשה ידי יוסף מילוא.
העלילה המלאכותית של מקרים וזימונים שכמעט רובם אינם מתקבלים על הדעת, נהפכת בידיו לסאטירה חברתית-אנושית ול"ספקטאקל" משובב עין ומשיב נפש. כנווט מנוסה, המחזיק בהגה ספינתו, כן נוהג בעשרות השחקנים העולים על הבמה ומוליכים במסלול של גיחוך חזותי, שלעולם הוא גם חוויה אסטטית. גם בשעה שהרקדניות חושפות שת כלפי הקהל, לא גסות ולא ארוטיקה כאן – אלא שעשוע, ודווקא שעשוע תרבותי.
גם מבחינת אי-הבלטת השחקן היחיד וגם מבחינת אלף ההמצאות שהוא ממציא, מתגלה מילוא יותר כבמאי-סרטים מאשר כבמאי תיאטרון במובן השמרני. הצופה אינו שוכח את התהלוכות הנהדרות של הדמויות לפני המסך, כפנס קסם מציג מאחורי גבם (ממש כבקולנוע) עיר שלמה, שנעה ומתנועעת. ואין הוא שוכח את הסצינה הקולנועית המובהקת: הבעל המרומה יושב בחשיכה, רגליו באמבט רגליים, נראה ואינו נראה; קרן אור של "ספוט-לייט" מחפשת אותו, על הרצפה ועל הקירות, ואיננה מוצאת אותו; תקיעות היתוליות של חצוצרה מלוות את החיפושים, עד אשר "התכשיט" מתגלה בקרן האור. כאן אין משחק, אין בימה – יש רק בימוי. הלא זו דרך הקולנוע, שאינו תלוי בשחקן כדי להביע, למשל, התרגשות די לו אם הוא מראה, נניח, פרפור של אצבע. כך העלה מילוא את ההצגה לשלב גבוה יותר של חוויה – חוויה רגשית, אנושית, רעיונית, קומית – על ידי המצאות בימתיות, שמצטרפות לזמרת בימה שלמה.
הבמאי מסיים את המערכה הראשונה ב"פורטיסימו"; בריקוד שובב ומשתולל של עשרות שחקנים, בנגינה וזימרה קולנית, בהמולה רעשנית, בפרץ וסער של חדווה וצחוק. את המערכה השנייה, האחרונה, הוא מסיים ב"דקרסנצ'נדו" מוחלט, דרך "פיאניסימו" עד לדממה גמורה – עד לבמה ריקה. הקהל סבור, שתם החזיון. הוא מתחיל למחוא כף, וכאן מנחית לו הבמאי את מכת ההפתעה הכפולה. התזמורת מתעוררת, במקצב עליז ובלתי פוסק, וחבורות חבורות עולים הצוותות השונים – שחקנים, רקדנים, זמרים – על הבמה, אלה אחר אלה, בריקוד-ניתור שובב על רגל אחת, בנפנוף ידיים. הקהל אינו יכול להתאפק: הוא מלווה בתשואות במקצב את עלייתם וירידתם של הצוותות, במקצב בלתי-פוסק של תשואות תודה.

*

התשואות עדיין מהדהדות באוזניי ….