ארבעה על במה אחת

"כל מה שרצית לדעת על אופן – ולא העזת לשאול את באך" – במסגרת "קפה-תיאטרון" .

ההצגה קרויה, בנוסח אופנתי: "כל מה שרצית לדעת על אופן – ולא העזת לשאול את באך". ארבעה אמנים צעירים – שני שחקנים, שחקנית ומוסיקאי-פסנתרן – החליטו "לעשות תיאטרון". הם העלו יצירה נשכחת מגנזי הקומדיה המוסיקאלית, השקיעו בה הרבה מחשבה ועמל, והוכיחו שוב (ואולי גם נוכחנו לדעת), כי "עשיית תיאטרון" היא אחת המלאכות המפרכות, כפויות-הטובה ורבות-הסיכון שאפשר להעלות על הדעת.

היצירה שהועלתה – אלה שני מערכונים של ז'אק אופנבאך, שלפי הכתוב בתכניה, לא הועלו על הבמה מאז מות המלחין. כבר העובדה הזאת עצמה חייבת הייתה לעורר הרהור: האומנם רק שיכחה כאן? ושמא צדק דין ההיסטוריה שפסק לגנוז?

במערכונים כשלעצמם אין רע: האחד הוא מהתלה על משולש נצחי: חתן שהוא מבריח, כלה שהיא יתומה, ומחזר שהוא נוסף לזאת גם בן-דוד וגם שוטר-מכס. במערכון השני נאבקים שני פושטי-יד רמאים, המתחפשים לבעלי מומים שונים, על "מישלט" לקיבוץ נדבות. כאמור – לא נורא, אבל גם קשה להתלהב מעצם ה"מאטריה" הכלולה בכתוב.

עירן בניאל, כמתרגם-במאי ושחקן-רקדן-זמר, דני מסינג ובת-שבע צייזלר, כשחקנים-רקדנים-זמרים-בדרנים, ויצחק שטיינר, כפסנתרן ושחקן-עזר לעת מצוא – כולם צעירים מוכשרים – הפכו עולמות, כדי להפוך את שתי המהתלות חסרות-היומרה להצגה שובבה-שוצפת של "קומדיה דל ארטה". ואומנם, פה ושם זורחת נקודת-חן של שירה או סצינה פאנטומימית. אך רוב הזמן נדמה, שאופנבאך הזעיר הזה אינו מסוגל לעמוס על כתפיו הדלות עירבוביה זו של סגנונות, וכי הזיעה של המאמץ מכבה את זיקי החן ופרצי הצחוק.

למרבה המזל, הוכנס ערב חובבני זה לתוך המסגרת הסימפאטית של מועדות "ברברים" – בצורת "קפה תיאטרון". אם ניקח בחשבון, שגם לפני ההצגה יושבים באווירה נעימה של אי-רשמיות, תוך הגשת שתייה בידי האמנים עצמם, וכי אחרי ההצגה עוד ממשיכים בשבת-יחד, בליווי זימרה וגיטרה – אפשר לראות בערב זה ניסיון כן של אמנים צעירים להשחיז את הכלים שבידיהם. בתקווה כנה שבכלים אלה עוד יהיה להם מה לומר.