בים הזיכרונות

"ארצה עלינו" – מצעד פזמוני ההעפלה

מיצעד ההתרפקות על העבר – נוסטאלגיה בלע"ז – נהפך אצלנו לתופעה (ולמופע) מקובלת וחוזרת. "תל אביב הקטנה", "היו זמנים" וכעת "ההעפלה". ולא חסרים נושאים להמשך – ביל"ו, דגניה, כביש צמח, ההגנה, אצ"ל – ומה לא…

הנוסטאלגיה כמופע אמנותי-בידורי ל כ ל, יש לה מידת צידוק, השווה למידת הרמה האמנותית – בתוכן ובביצוע – בה היא מוגשת. אמרתי "לכל", כדי לסייג אותו ציבור, לא-גדול בדרך-כלל, שהיה מעורב אישית בנושא הנוסטאלגי, ובשבילו מופע כזה הוא בבחינת ערב של זכרונות אישיים.

המופע "ארצה עלינו" עבר עליות וירידות, בהתאם לרמת ההגשה. כאשר מגישת השירים היתה שושנה דמארי, למשל, לא שאל איש אם אמנם יש מקום או טעם או צורך להעלות זכרונות אלה. הביצוע המלוטש והסוחף של אמנית זו היה תשובה בפני עצמה. שמעון ישראלי הופיע, כדרכו, בתפקיד רב-גוני, פעם כזמר בעל הבאס המוכר היטב, פעם כחקיין מוכשר ופעם כעוזר-כנגדו למנחה אורי זוהר, שחינו הדברני (אך לא כן נעליו הבלתי-מצוחצחות) ליכד איך-שהוא את התכנית המקוטעת לחטיבה אחת.

יונה עטרי, הבדרנית המצליחה, לא בשלה עדיין למבחן של הופעה כעין-קונצרטנטית. עמיקם גורביץ היטיב לקרוא קטעי שירים, כשעוזרו החשוב, יוצר השיטין, הוא נתן אלתרמן. לתשואות מוצדקות זכה אמנון דרורי, על ביצוע חובבני אך אותנטי של שיר אידי. הופעות התזמורת והמקהלות, בניצוחו של שמעון כהן, לא חרגו מעבר לביצוע נקי.

בעריכתם של חיים חפר ועמיקם גורביץ, בשיתוף הבמאי שמואל בונים והתפאורן דני קרוון, הועלתה תכנית, שלעיתים, כספינת מעפילים, בחשאי היא גוששת, לעיתים, כמעפיל הנישא עלי שכם, היא עולה ויורדת – תכנית של ערב לא-סוחף אבל חביב, לאלה שזוכרים ונעים להם להיזכר, ולאלה ש"לא ידעו את יוסף" וכדאי להזכיר להם.