בכוח – או ברוח?

הצגת "רק בכוח" – בתיאטרון "החמאם"

לתכניתו האחרונה של "החמאם", הקרויה "רק בכוח", יש אבא: רעיון שובב אחד; ויש לה אימא: הנחה מוטעית אחת. מן הזיווג הלגיטימי-בהחלט הזה לא יצא לאוויר העולם ממזר מרגיז ומצחיק, אלא ולד חיוור וחסר-צביון כל כך, שאין מנוס מלשאול: מי צריך אותו בעולמנו?

ה ר ע י ו ן השובב של מולידי התכנית היה בערך זה: נניח, שארבעה סגני אלופים של צה"ל, מחוללים הפיכה צבאית בישראל, לפי מיטב הנוסח הדרום-אמריקאי, עם תבלין טוטליטארי כללי, ומקימים אצלנו משטר של "דמוקרטיה צבאית". רעיון זה, למרות היותו חסר-שחר ממציאותנו, מסוגל אולי לספק, על דרך האבסורד, תוכן לסקץ' קצר. אבל כאשר "רוכבים" עליו ערב שלם, "נגמר הסוס" הזה חיש-מהר.

ה ה נ ח ה המוטעית של מולידי הייתה, כי יש מילות-קסם מסוימות, שעצם הגייתן והטלתן לחלל העולם, כלומר לחלל האולם, מובטח שתעורר צחוק. אלו מילים, כגון "משרד הביטחון", או "הממשל", או "ייהוד המשולש". ובן-בנה של הנחה זו הוא, שיהיה זה מצחיק עד-עווית, אם יגידו, למשל, "משרד הביטחון הוא הגוף הטהור היחיד שנשאר אצלנו בארץ…"

לתוך מסגרת כפולה זו הכניסו כותבי התכנית, דן בן-אמוץ וחיים חפר, כמה וכמה סקצ'ים, שנושאיהם כה נדושים והגישה אליהם כה שגרתית, עד כי אין בהם אפילו כדי להרגיז: למשל, "המשפט הצבאי", על טמטום של אנשי הצבא; "האזרח האוטומטי", על טמטומו של האזרח; העיתונות, על טמטומה של העיתונות; העלייה בדרגה, על החנפנות המטומטמת, וכן הלאה.

בין קטע מילולי לבין משנהו הוכנסו קטעים של סרטוני יומן, שניסו ללכת לקראת אותה מטרה ועשו זאת תוך ניצול בלתי-קולע של המדיום הקולנועי; והוכנסו פזמונים אחדים, שאף אחד מהם לא נתבלט בייחוד כלשהו.

צוות המבצעים, "רביעיית המועדון", בהדרכתו המורגשת-מעט-מאוד של הבמאי שמואל בונים, חזר על עצמו בפעם המי-יודע-כמה, ורק המחיש כי הגיעה עת לשינוי.

בתכנית "רק בכוח" ניסה "החמאם" להצחיק – בכוח. אבל איך אמר איש חכם אחד? – לא זה הדרך: לא בכוח כי אם ברוח.