גאלריה של דמויות

"שולחנות נפרדים" – ב"הבימה".

לולא ידענו את היפוכו של דבר, היינו נוטים לשער, שיש בין התיאטראות מעין "קנוניה" בקביעת מגמות: ולאחר שחלפה תקופה שאותה ציינו אולבי (ב"הבימה") ופינטר (ב"קאמרי"), תקופה של מחזאות מודרנית, חלה נסיגה מתוכננת כביכול, שאותה מציינות מלודראמות של אורטס (ב"קאמרי") ו"שולחנות נפרדים" של טרנס רטיגאן ב"הבימה".

גם רטיגאן, כמו אורטס, הוא מומחה מעולה, בכתיבה ובבנייה המחזאית. הוא אינו מתמחה בהתוויית עלילה מקורית במיוחד – בקצת מאמץ אפשר לנחש את סופה של העלילה כבר בהתחלתה – אבל הוא מיטיב לצייר בקווים קולעים גלריה של דמויות, שכל אחת פועלת תוך נאמנות לאופייה, לדחפיה ולבסיסה הפסיכולוגי.

המחמאה הזאת חלה על כל דמויותיו של רטיגאן – פרט לדמויות הראשיות. מסתבר, כי רטיגאן חושש, שאם גם הדמויות הראשיות יהיו אמיתיות, מתקבלות על הדעת היומיומית, יתקבל חלילה מעין שעמום צ'כובי, שהוא נמלט מפניו. לכן מוצאים אנו בתפקיד הדמויות הראשיות, בשני המערכונים המהווים את הערב הזה, דמויות יוצאות דופן לחלוטין: גבר, שהיה תת^–שר בממשלה בריטית, אבל קודם לכן היה פועל נמל, וכעת הוא שתיין^–שיכור ועיתונאי לעת מצוא; גברת יפהפייה מבית אצילים, שהייתה דוגמנית, שילחה את בעלה לבית הכלא, התחתנה שנית, התגרשה – ומה לא; דמות אחרת היא בתולה זקנה מתוסבכת, שמאז מות אביה, בילדותה, החזיקה אותה אמה תחת סינורה כל שנות חייה והפכה אותה לכעין נכת^–נפש המתייראת מכל זיק של שמש ושל חופש; או קצין בריטי בדימוס, שאביו הרס"ר דיכא אותו למן ילדותו עד^–עפר, וכפיצוי הוא מתהדר עתה בנוצות, של דרגה שלא זכה בו, בביטחון עצמי מעושה, ותוך כך הוא משלח בחושך ידיים אל נשים היושבות לידו בקולנוע…

כאמור, גלריה של דמויות, שהן פרי המצאה טהורה. כי מה הוא מבחן אמיתותה של דמות כלשהי בדרמה? המבחן הוא בהרגשת ההכרחיות שלה, בפני עצמה ובתוך המרקם הדרמטי. אצל רטיגאן קיימת ההכרחיות הזאת אצל כל הדמויות – פרט לדמויות הראשיות המהוות את ציר העלילה ואת התבלין שלה. ועל כן, בסופו של דבר, הכתיבה שלו, עם כל הליטוש והחן שלה, היא כתיבה מגאזינית, המלטפת את האוזן אבל אינה צורבת את הלב.

את שני המערכונים – בעלי העלילה המשולבת – של הערב הזה ביים הבמאי האורח יוליוס גלנר, בידע ובמקצועיות תוך הקפדה מיוחדת על הדרכת השחקנים: וכך העלה בידיו הישג ראוי לשבח מאין כמוהו, במיוחד מפני שהוא כה נדיר על במותינו – דהיינו, שכל השחקנים של ערב זה הם מצוינים וראויים לשבח. זאת גם הסיבה שבגללה כדאי לראות הצגה זו.

על שימת הלב המדוקדקת שהקדיש הבמאי לשחקנים תעיד הדמות של מלצרית בבית^–מלון, המגולמת על ידי גאולה נוני. מלצרית זאת מופיעה על הבמה רק מדי פעם, לשניות מקוטעות מעטות, וכל תפקידה הוא להגיש אוכל ומשקה, בלוויית חיוך או הערה. והנה, גאולה נוני, שהכרנו אותה עד כה רק כשחקנית יפה, מפגינה כאן חיוניות שובבה ומבריקה, הכובשת את הקהל.

"גנבו" את ההצגה שתי שחקניות קשישות, המגלמות שתי דמויות של קשישות – מרים ברנשטיין-כהן ותמר רובינס. שתי הנשים האלו, האחת שתלטנית והשנייה נכנעת, האחת דברנית והשנייה נענית, הציגו והשמיעו במסגרת ההצגה מין "קונצרט" קאמרי משלהן, משעשע וקולע, בטוב טעם ובמיטב הרמה.

טובה פרדו שילבה נועם חיצוני עם נוקשות כלשהי של גורל שאינו מאיר פנים, בתפקיד בעלת המלון. ציפורה קלר גילמה את הרווקה הזקנה שהשלימה עם גורלה והעבירה את כל רגשותיה ומחשבותיה לעולם ה…הימורים במרוצי הסוסים. ישראל בידרמן ויעל דרויאנוב הוסיפו ל"עולם הקטן" הזה את הזוג הצעיר, למן הפלירט ועד לחתונה, בשובבות קלילה ובחן. ישראל רובנצ'יק גילם דמות של מורה זקן, שכל חייו מתמצים בזיכרונות וחליפת מכתבים.

מכיוון שהדמויות הראשיות הן מלאכותיות, פרי המצאת המחבר, לא יכולתי למצוא אמת רבה גם במגלמיהן – למרות הביצוע המקצועי המהוקצע. נחום בוכמן גילם תחילה את הפועל^–השר שירד שוב לשפל המדרגה, ואחרי כן את הקצין בדימוס, בחיוניות גשמית ובמזג סוער. מרים זוהר גילמה במערכון הראשון את הדוגמנים היפהפיה, המתחילה להזדקן, ובמערכון השני את הבתולה המזדקנת, החיה בצל אמה – והציגה לפנינו, תוך מעבר וירטואוזי, תחילה דמות של בעלת זוהר מקצועי, ששנותיה מתחילות להדאיג אותה, ובמערכון השני מין "עקומה" הגוררת את רגליה ואת גופה, כבדה מבע ומבט, שרגשות מדוכאים פורצים ממנה ביסורים, מבעד למעצורים שבהם השתריינה כל שנות חייה.

תרגומה של מרים אורן הוא שוטף, אך לפעמים נגרר להקבלה מילולית אחר המקור האנגלי, במקום לסטות מהמקור ולחפש שווה^–ערך משמעותי עברי. התפאורה של יוסף קארל, יש בה אותה תמימות מטופחת ושלווה, המאפיינת בית אנגלי, והיא משמשת מסגרת ורקע הולמים מאוד להצגה.