מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
מגוון ביקורות תיאטרון של המבקר והעיתונאי נחמן בן עמי.
"הרפתקה בקרקס" – הצגה לילדים בתיאטרון "הקאמרי".
–
איזוהי היצירה המתאימה לילדים? זו גם שמבוגרים יכולים להינות ממנה – כך אומרת מימרה נודעת.
אולם המציאות נראית לעתים קרובות אחרת. היצירות לילדים – בספרות, בהצגה ובתחומים אחרים – נעשות לרוב כלאחר יד, מתוך הנחה שגם עשייה פשטנית ותמימה תשבה את ליבו של הילד, ומתוך הנחה נוספת, שהילד חסר נסיון בשביל אבחנה בענייני טעם. שתי ההנחות, לצערנו, עומדות במבחן המציאות העגומה – ולילדים מוגש במקרים רבים מאוד חומר חסר ערך מבחינה חינוכית וחינוכית-אמנותית כאחת.
על כן נעים היה לראות את הצגת הילדים של תיאטרון הקאמרי, "הרפתקה בקרקס" – דוגמא נאה לכך, שיצירה טובה בשביל ילדים מנחילה הנאה גם למבוגרים.
"סוד ההצלחה" של תיאטרון הילדים שליד התיאטרון הקאמרי – איננו כלל סוד התומאה המוצלחת נוצרת ממילא, שעה שאמנים רתיניים נותנים מחשבה רצינית ליתירתם הנודעת לילדים. בהצגה הזאת עשו יד אחת כמה וכמה מטובי האמנים העומדים לרשות הבמה הישראלית, וכך נתקבלה תוצאה שכולה טוב-טעם וחן וקלילות.
ההצגה כולה עומדת בסימן תפאורתו של אריה נבון, שיצר שתי במות מרשימות: האחת – חנות גרוטאות, בעלת יופי עז מבחינת המיבנה והססגוניות, עם נופך של רוח מסתורין; והשנייה – זירת קרקס צבעונית-רעשנית כדרוש. המלחין אלכסנדר (סשה) ארגוב כתב מוסיקה ערבה לאוזן לפזמונים שנכתבו בידי יעקב שבתאי, והביצוע המוסיקאלי, בהנהלת אריה לבנון, סיפק אתנחתאות מחזמריות לשטף ההצגה. הכוריאוגראפית רות האריס "העמידה" את הפזמונים והדריכה ברוח של הומור חביב את התנועות החתוליות של החתול מיצי.
המחזה "הרפתקה בקרקס" מאת הסופר הדרום-אפריקני ג'יימס אמברוז בראון, מכיל יסודות עלילתיים וחינוכיים בפרופורציות של טוב-טעם: יש בו מתח, יש בו בריח-ורדיפה, יש בו הכרה להפעיל מאמצים וכוח-מחשבה ואומץ-לב כדי להגיע ל"הפי אנד" המאווה. כל זה הוגש לנו בתרגומו הקליל של יעקב שבתאי.
במאי ההצגה, ליאונרד שך – שוב אמן של מבוגרים, המתייחס ברצינות הדרושה למלאכתו בשביל הילדים – שיווה להצגה תנופה וקצב, תוך ריבוי מהתלות "סלפסטיק", כשהוא חובק לא את הבמה בלבד אלא גם את האולם וסוחף את הצופים-הילדים לתוך המתרחש על הבמה. הורגשף כי בהדרכתו של הבמאי אחזה רוח של שמחה רעננה גם בשחקנים, שהשתובבו בשפע תעלולים ליצניים, שקלעו כולם למטרה.
רוח זו של משחק יצרה אחידות, בה השתלבו השחקנים כולם. רינה גנור היתה מוכרת פרחים ענייה וחמודה, המנסה לשמור לעצמה את החתול מיצי – בגילומה של מירה רבינוביץ – החתול היחיד בעולם שלא רק מיילל אלא גם מדבר. אורי לוי היה בעל-קרקס ומאלף-חיות נוקשה, מסוגנן כהלכה, שתמיד מלווה אותו כצל פינקי הליצן – שמעון בר, שמזג מידות מאוזנות של ליצנות ועצבות בדמותו של המוקיון האומלל, ניסן יתיר, בתפקיד סוחר הגרוטאות, היה הדוד הזקן הטוב, המנסה לעזור לצעירים הסובבים אותו – ומשחקו הרענן והפעלתן היה תאווה לעיניים. צדוק צרפתי היה אליפלט הצעיר, המתאהב במוכרת הפרחים, ואחרי שהות התגבר על ביישנותו ופחדנותו ונהפך לאמיץ – הוא משיג את בחירת ליבו.
"הרפתקה בקרקס" היתה הרפתקה לגבי התיאטרון הקאמרי, שיצא לכבוש את עולם הילד – והיא מוכיחה, שלהרפתקאות כאלו כדי לצאת שוב ושוב.
