גששים בחליפות

מה עושים במועדוני לילה? שותים, רוקדים ורואים תכנית הקרויה "אמנותית". לאמיתו של דבר, ה"תכניות" במועדוני לילה רחוקות בדרך כלל מאמנות ואינן אלא לקט ריקני וחסר חוט-שדרה של פזמונים וריקודים. מועדון "הסנטר הכפול", שנפתח לא מכבר ביפו, סטה ממסורת זו. הוא מגיש תכנית, שכולה פרי יצירתם של פזמונאים עבריים והיא מבוצעת על ידי שלושה מיוצאי "להקת התרנגולים", שלזכותה נרשם בשנים האחרונות אשראי בידורי-אמנותי ניכר.

בהכנת תכנית מסוג זה מושקעים מאמצים גדולים. די אם נקרא את רשימת המחברים והמלחינים – דוד אבידן, עמוס קינן, א. שבתאי, ירון לונדון, יוסי גמזו, חיים גורי, עמוס אטינגר, גברי בנאי, אריה לבנון, אלכסנדר ארגוב, יוחנן זראי – כדי להתרשם כהלכה. אולם ההתרשמות מן התוצר הסופי, מהופעת שלישיית "הגשש החיוור", לא עמדה ביחס להתרשמות מרשימת היוצרים והמבצעים.

תכניתה של השלישייה, הקרויה "שמחת זקנתי", מורכבת מפזמונים וסקצ'ים, שכמעט בכולם מורגש מאמץ חיצוני להניע את מיתרי הצחוק, בלא מאמץ מקביל להצחיק את "מיתרי" המחשבה. אפשר לצחוק קצת מחיקויים לגלגניים על "חסידים", "סלוניקאים", "צפון אפריקאים" ו"ערבים", אך סגנון זה של הצחקה אינו רחוק מאופן הבידור של מסיבת סטודנטים וכד', אף אם הליטוש הטכני-צורני משוכלל לאין-ערוך. בכל התכנית – פרט לסקץ' על המועל המובא לדין בעוון גניבת אופניים – מורגשת שאיפה אדירה להצחיק, תוך רתיעה שלא להצליף. והתוצאה היא – ערב רדוד, שנקודות-האור המעטות בו אינן משמשות תבלין מספיק להחרפת המזון המוגש.

בעוד שהתכנית ישראלית כולה, החליט הבמאי, שי אופיר, לנקוד בקו "קוסמופוליטי". הוא אמר כנראה בלבו, כי די לנו בסגנון הצווארונים הפתוחים ועל כן הלביש את שלושת התרנגולים-לשעבר בחליפות ועניבות, שספק אם הם הרגישו בהם בנוח (בניגוד לבדרן החוצלארצי ה"צומח" עם חליפה ועניבה לפחות מגיל הבר-מצווה). שלושת "הגששים החיוורים" – שייקה, פולי וגברי – הם בדרנים בעלי כישרון, אך דומה, כי דווקא "סגנון שי אופיר", שהינו נכס אישי, ואשר נכפה עליהם על ידי הבמאי ברוב המספרים, גרם יותר לבלימת כישרונם מאשר להתגלותו.