דור דור וחורשיו

"הביתה" מאת הרולד פינטר – בתיאטרון הקאמרי.

בערב של תיאטרון מצוין – בבימוי מלוטש ונושא-משמעות ובמשחק רב-מתח ומרשים – הגיש לנו התיאטרון הקאמרי את "הביתה" של הרולד פינטר, מחזה של כמו-מציאות שהיא עזה מדמיון, מחזה של אימים וסלידה המחלחלים מתהומות הנפש.

זכורני, שביקרתי לפני זמן מה בהצגת מחזה של יונסקו. אחדים ממכרי שאלוני לפשר הסמלי והרעיוני של העלילה הכמו-מציאותית ואני עניתי לפי מיטב התרשמותי והבנתי. והנה פגשתי בקהל מכרה צעירה, שטרם מלאו לה עשרים ותוך שיחה שאלתיה, אם היא מבינה את המתרחש על הבמה. והיא ענתה לי, ללא הרהור וללא פוזה: – מה יש פה לא להבין?

הסתבר לי, שאני עומד מול נציגה של דור, המסוגל להאזין בהנאה לבאך, או לג'אז "צונן", או לטוסטאקוביץ', או ל"ביטלס", המסוגל להתבשם מספר או סרט או ממחזה שבו נבלבלו מוקדם ומאוחר, הכרה ותת-הכרה, תודה אישית ותודעה חברתית, ולהגיב על שאלת תמיהה במילים: – מה יש פה לא להבין? זהו דור, שגדל למן עריסתו במכונית, ליד טרנזיסטור, מול טלפון וטלוויזיה, דור שאופקו אינו "מעבר לגבעה" אלא מעבר לירח, דור שה"מבין" שלו שונה מה"מבין" של הוריו – דור שמטיל סערות באוניברסיטאות, במערב ובמזרח כאחד.

אינני בטוח אם הסגנון הקרוי כיום אוואנגרד – סגנון של חוסר תקשורת, של אימים וחרדה מפני הבאות, של חשיפה נועזת ונעדרת-רגש של כל סחי ומיאוס – הוא הסגנון של המחר, אבל אין לי ספק, כי היום יוריש דבר-מה לסגנון של מחר, שיהיה שונה בתכלית מן הסגנון של אתמול. פינטר הוא אחד הדוברים המוכשרים והמבריקים ביותר של אותה יצירה, המתנתקת מן האתמול ומחפשת את המחר.

מחזה של פינטר לא צריך "להבין", מבחינת תאריכי הלידה והמוצא של גיבוריו, או מבחינת ההשלכות הסמליות והרעיוניות של העלילה.

דבר זה היטיב להבהיר פינטר עצמו (כפי שמסופר בתכניה), כאשר קיבל מכתב מצופה אלמונית, שראתה את הצגת "מסיבת יום הולדת", אך לא הבינה את משמעותה בגלל שלושה דברים ש"לא הבינה", כפי שכתבה: 1. מי הם שני האנשים? 2. מהיכן בא מסאנלי? 3. האם לדעת המחבר גיבורי המחזה הם… רגעית, בלי לשאול את פי הנהג שעצר בשריקת בלמים פתאומית, על תאריך הולדתו או על יום הוצאת רישיון הנהיגה שלו.

פינטר חורז מחרוזת קטעים מסעירים של מציאות. כל קטע רווי דרמה. כל פגישה בין שני אנשים אצלו היא מלאת מתח, דחוסת ציפייה, עמוסת מסתורין. הוא יוצר אווירה של חרדה מעיקה; למרות מהלך העניינים ההגיוני לכאורה – אין אנו יודעים מה ילד הרגע הבא, הוא יוצר אווירה של מיאוס, שהיא גם מדכאה וגם ממרידה. הוא משחרר את יצרי התת-הכרה מכבליהם ומציג אותם במערומים, שאין בהם שמץ של הנאה. הוא דוחף אותנו למבוי סתום מפחיד, בכורח של היגיון אכזר כתער שלופה – ואנו מפרפרים באימים, איננו יודעים עוד בין טוב לרע, ואין לנו מושג אנה פנינו מועדות.

בכך …בבואה עכורה את תקופתנו.

המחזה "הביתה" נופל בעיני לעומת מחזהו הישן יותר, "מסיבת יום הולדת". אמנם, גם כאן מתח דרמטי בלתי פוסק, העולה ממשחק-הגומלין של יצרי אדם. גם כאן יסודות חברתיים-נפשיים נוקבים: הכל חוזרים (או נכונים לחזור) לחיק אבא-אמא, לגרסת הינקות, כשם שהבן, שנהיה פרופסור לפילוסופיה, חוזר לבית הוריו שהתרחק ממנו, בחרדה ורתיעה…. ואביו קצב ריקא (ואולי נוסיף שמעולמנו הגדול: וכשם שמדינאים קשישים מסוימים חוזרים בימינו לגרסת-ינקות אנטישמית, שבעבר נמלטו מפניה); יש כאן יצרים הדוחפים בני אדם להתבודדות זאבית-נושכנית ויש יצרים הדוחפים אותם חזרה אל הבית, אל המשפחה, ותהיה גרועה שבגרועה, לשם ליכוד וחיזוק; יש התמודדות מתמדת, אם כי דומה שהכל נגזר מראש – הכל חוזרים "הביתה", אל היצרים האפלים, אל העולם הקמאי שבו האישה היא תחילה הפקר לתאווה כל זכר ואחרי כן היא השולטת בכל הזכרים, המוחזקים בשבי חסדיה.

העלילה הפינטרית, כמובן, אינה מדברת בנוסחאות סוציולוגיות או פסיכולוגיות; היא מציגה התרחשויות, המבריחות אותנו להגיב רגשית – להתקומם, להזדעזע, לחשוב – משום שהן פוגעות בנו, פוצעות אותנו, מחללות את הקדוש המדומה היקר לנו. אך נראה לי, כי במקרה זה הפסד המהלומות שאנו סופגים מידי האנטי-גיבורים של(נחתך בצילום), וגיבש לפנינו הצגה כה מאורגנת במקצב ובהעמדה, שאין להעלות על הדעת מרשימה הימנה.

הוא הפיח משמעות אימתנית ב"הפסקות" הפייטריות הנודעות, הוליך את הדמויות כבתיאטרון-בובות במסלולים נוקדים ומשמעיים, ולא הניח למתח לרמות אף לא לרגע קט.

את צוות השחקנים העלה הבמאי לרמה גבוהה ביותר – זלמן לביוש, בתפקיד אבי המשפחה, יצר דמות נהדרת של מזדקן, המחזיק עדיין בשליטתו במשפחה, המניף מקל ביד רועדת, מי שחש כוחו אך לא נס ליחו. הוא עסיסי ויצרי, שופע חיות ורעננות – ביצירה משחקית, השואבת מידע, שעונה על כישרון ונישאת על השראה.

אלי כהן, בתפקיד הבן הסרסור, יצר דמות מפוסלת היטב, ברבור חלקלק – הדור וגם דוחה, זרוק וגם מפתיע מאוד…בנבלותו ודרוך כנחש. יוסי גרבר גילם בצורה מבריקה את דמות האח, שהתעלה ממשפחה מנוונת זו לדרגת פרופסור – והוא דרוך במיוחד להתפקע, נמשך בסתר-לבו אל כור-מחצבתו המטביע אותו ברפש, מפרפר בין אהבה ושנאה, בחיצוניות מלוטשת המחפה על מערבולת פנימית.

ז'רמן אוניקובסקי גילמה את אשר הפרופסור, שגם היא חוזרת "הביתה", והיא מהססת לבחור בין אושר-של-מוסכמות לבין הפיתוי של יצריות שאינה יודעת מעצור. היא שיוותה לדמות מקצב ומתח פנימי, כיאות, אך לא היתה מינית במידה הדרושה לתפקידה. נחום שליט גילם את דמות האח המתאגרף, "דביל" גולמי חביב, המתטלטל בין עודף כוחו הגופני לבין רפיונו הנפשי. ניסן יתיר, בתפקיד אחיו של אבי המשפחה, גילם כעין "תזכורת נורמלית" מעולם אחר, בדמות עשויה כהלכה של נהג-מונית ישר-דרך ורכרוכי.

לידיה פיקוס-גני יצרה מסגרת תפאורתית מצניעה-לכת – דלות מרשימה, המזכירה עבר נוצץ-כביכול – אבל הולמת להפליא את הלך-הרוח של ההצגה. תרגומו של ש. יונתן הוא רהוט וקולח.

פינטר איננו "מזון לכל", ומחזהו "הביתה" קשה לעיכול במיוחד. אך מי שמסוגל לעמוד ערב שלם תחת מהלומותיו בבשרנו ללא רחם, כדי להרהר ולתהות אחר כך ימים על מסתרי העולם הסובב אותו, יזכה ביצירה רווית מתח דרמטי, בביצוע בימאי מעולה.